תניית סילוקין בצוואה: העליון קבע מתי תביעה על רכוש העיזבון עולה ליורש בחלקו
- מספר תיק
- בע"מ 3758-05-26
- בית המשפט
- בית המשפט העליון
- המותב
- השופט אלכס שטיין, בהסכמת השופטים דוד מינץ ויעל וילנר
- תאריך ההחלטה
- 18.10.2026
מה נפסק?
בית המשפט העליון קבע שתניית סילוקין נגד מי שתובע רכוש מתוך העיזבון נבחנת לפי כוונת המצווה. אם המצווה הציע ליורשים בחירה ביודעין, התניה נאכפת תמיד. אם טעה בהיקף רכושו, חלים דיני הטעות. ואם לא ברור מה רצה, התניה לא תחול על תביעה סבירה שהוגשה בתום לב, והנטל להוכיח זאת על היורש. התיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיסווג את הצוואה. לא נפסקו הוצאות.
„היורש שמבקש לגבור על תניית הסילוקין הוא זה שיידרש להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי תביעתו אשר תוקפת את מסת העיזבון או את הצוואה גופה הינה סבירה ותמת-לב.”
מתוך פסק הדין, בע"מ 3758-05-26
אדם הוריש את רכושו בצוואה משנת 1998 לילדיו ולבת זוגו, וסכום כסף לאשתו הקודמת. את מניותיו בחברה שמחזיקה במניות של חברה אחרת הוריש לילדיו בלבד, ולבת זוגו הוריש חפצי אמנות וחלק ממניותיו בחברות אחרות. בצוואה הייתה תניית סילוקין: מי שיתנגד לצוואה “או לאיזו מהוראותיה מכל סיבה שהיא” יקבל מהעיזבון שקל אחד בלבד. בת הזוג חיה איתו כידועה בציבור לפחות משנת 1995, והשניים נישאו ב-2015. באותה שנה היא וילדיו חתמו על מכתב שבו הבטיחו לו לכבד את הוראות הצוואה.
המנוח נפטר ב-2018. במאי 2020 הגישה האלמנה תביעה רכושית: מחצית מההשבחה האקטיבית של החברה, כלומר עליית הערך שנבעה מעבודה בשנות חייהם המשותפים, לטענתה, שייכת לה. ארבעה ימים אחר כך ניתן, לבקשתה, צו קיום לצוואה. הילדים תבעו להפעיל נגדה את תניית הסילוקין.
מה פסקו הערכאות הקודמות?
בית המשפט לענייני משפחה קבע שהאלמנה זכאית ל-32% ממניות החברה, או לתשלום שהוערך בכ-19.9 מיליון ₪, אבל הפעיל נגדה את התניה, כך שלא קיבלה דבר לפי הצוואה. בית המשפט המחוזי הפחית את חלקה ברכוש המשותף ל-5,963,500 ₪, ובדעת רוב קבע שתניה נגד תביעה על רכוש העיזבון חלה על כל תביעה, גם על תביעה סבירה שהוגשה בתום לב. שופט המיעוט סבר שגם על תניה כזו חל מבחן תום הלב והסבירות.
מה קבע בית המשפט העליון?
בית המשפט העליון דן בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור, אבל רק בשאלה העקרונית. הוא אימץ את ההבחנה המקובלת בין שני סוגי תניות: תניה נגד מי שתוקף את תוקף הצוואה עצמה, למשל בטענת חוסר כשירות או השפעה בלתי הוגנת, ותניה נגד מי שתובע רכוש מתוך העיזבון מכוח דין אחר. על הסוג הראשון חל מזה שנים מבחן תום הלב והסבירות, מאז פרשת אנגלמן. לגבי הסוג השני קבע העליון שמה שנאמר בפרשת יונה ב-1994 היה אמרת אגב, ושאין עד היום הלכה מחייבת.
המבחן החדש הוא פרשנות הצוואה. בית המשפט שואל מה רצה המצווה, ומסווג את התניה לאחת משלוש קטגוריות:
- הצעה. המצווה ידע שיורש עשוי לטעון לזכות בחלק מהרכוש, והציע לו בחירה: לקבל את מה שהוריש לו, או לתבוע ולאבד אותו. כאן התניה נאכפת בלי סייג, גם אם התביעה מוצדקת.
- טעות. המצווה טעה בהיקף רכושו, למשל הוריש נכס כאילו כולו שלו. כאן חלים דיני הטעות בצוואה לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה.
- ספק. אי אפשר לקבוע מה רצה המצווה. כאן התניה לא תחול על תביעה סבירה שהוגשה בתום לב, והיורש ישמור גם על חלקו בצוואה.
על מי נטל ההוכחה?
על היורש. מי שמבקש לגבור על התניה צריך להוכיח, במאזן ההסתברויות, שתביעתו סבירה והוגשה בתום לב. תום הלב נבחן באופן סובייקטיבי: אמונה כנה בטענה, ולא ניסיון מכוון או מניפולטיבי לסכל את רצון המצווה; והסבירות נבחנת באופן אובייקטיבי: עילה רצינית שיש לה סיכוי. אם הראיות שקולות, התניה חלה.
למה נדרשת זהירות מיוחדת כשהתובע הוא בן זוג?
בית המשפט העליון הדגיש שכאשר מדובר בזכויות של בן זוג ברכוש המשותף, נדרשת זהירות מיוחדת. לפי סעיף 11(ג) לחוק הירושה, מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון אינו חלק מהעיזבון. זכויות כאלה הן בדרך כלל לא רשומות ולא ודאיות, ולכן קשה לבן הזוג לבחור מראש בין התביעה לבין הצוואה. במצבים כאלה, כוונת המצווה להציע בחירה צריכה להיות מפורשת וברורה.
התוצאה
הערעור התקבל, והתיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה. הוא יקבע אם הצוואה נופלת בקטגוריית ההצעה, הטעות או הספק, ובמקרה של ספק, אם תביעת האלמנה הייתה סבירה ותמת-לב. בית המשפט העליון לא התערב בקביעה שהתניה בצוואה הזו חלה על תביעות על רכוש העיזבון ושתביעת האלמנה נופלת עקרונית בגדרה, ולא קבע אם האלמנה תשמור על חלקה בצוואה. לא נפסקו הוצאות.
למה זה חשוב
תניית סילוקין מופיעה בצוואות רבות, לעיתים בנוסח כללי של “מכל סיבה שהיא”. פסק הדין מבהיר שנוסח כללי לא מבטיח שהתניה תחול על כל תביעה, ושמי שתובע את מה ששלו אינו מאבד אוטומטית את הירושה. זו הלכה מרכזית בסכסוכי ירושה שבהם יורש הוא גם בעל זכויות ברכוש, ובמיוחד כשמדובר בבן זוג. ומי שרוצה להגן על צוואה מפני תביעות כאלה צריך לנסח את התניה כך שיהיה ברור שהמצווה ידע על הטענה האפשרית ובחר להציב בחירה.
עו“ד ד”ר רן מובשוביץ: “יורש שמחזיק בצוואה עם תניית סילוקין, ויש לו טענה שחלק מהרכוש שייך לו, צריך לקרוא קודם את התניה עצמה: האם המצווה כתב במפורש שהוא יודע על הטענה ומציב בחירה, או שכתב נוסח כללי. ההבדל הזה, יחד עם הנסיבות שמלמדות מה המצווה ידע, הוא שיכריע עכשיו. ולמי שעורך צוואה: תניית סילוקין כללית כבר אינה מבטיחה שהחלוקה תעמוד מול תביעה רכושית סבירה שהוגשה בתום לב. אם רוצים שתעמוד מול תביעה רכושית, צריך לכתוב על איזו תביעה מדובר.”
מה זה אומר עבורכם?
מי שיורש לפי צוואה שיש בה תניית סילוקין, ויש לו טענה שחלק מהרכוש שהמנוח הוריש שייך בעצם לו, אינו מאבד אוטומטית את חלקו אם יתבע. השאלה הראשונה היא מה כתוב בצוואה: ככל שהצוואה מפורשת יותר בכך שהמצווה ידע על הטענה ובחר להציב את היורש בפני בחירה, הסיכון גבוה יותר. ומי שעורך צוואה ורוצה שתניית סילוקין תעמוד, צריך לכתוב במפורש על אילו טענות היא חלה.
שאלות ותשובות
מהי תניית סילוקין בצוואה?
הוראה בצוואה שלפיה יורש שפונה לבית המשפט בעניין הצוואה יאבד את חלקו בעיזבון. בית המשפט העליון מבחין בין שני סוגים: תניה נגד מי שתוקף את תוקף הצוואה עצמה, למשל בטענת השפעה בלתי הוגנת, ותניה נגד מי שתובע רכוש מתוך העיזבון מכוח דין אחר, למשל בן זוג שטוען לחלקו ברכוש המשותף. צוואה אחת יכולה לכלול את שני הסוגים.
האם יורש שתובע רכוש מהעיזבון מאבד את חלקו בצוואה?
תלוי בצוואה. לפי בע"מ 3758-05-26, אם המצווה ידע על הטענה האפשרית והציב ליורש בחירה, היורש שתובע מאבד את חלקו גם אם צדק. אם המצווה טעה בהיקף רכושו, חלים דיני הטעות בצוואה. ואם לא ברור מה רצה, היורש שומר על חלקו כשתביעתו סבירה והוגשה בתום לב, ועליו להוכיח זאת.
על מי נטל ההוכחה כשיורש טוען שתביעתו הוגשה בתום לב?
על היורש. בית המשפט העליון קבע שמי שמבקש לגבור על תניית סילוקין צריך להוכיח, במאזן ההסתברויות, שתביעתו סבירה והוגשה בתום לב. אם הראיות שקולות, התניה חלה והיורש מאבד את חלקו לפי הצוואה.
קריאה נוספת באתר
סקירות פסיקה נוספות באותו נושא
- אח סירב לפירוק שיתוף בבית ההורים — ובית המשפט הורה על פירוק מיידי (תמ"ש 58316-11-22)
- מנהלת עיזבון חויבה להשיב 1.5 מיליון ₪ לקופת העיזבון (ת"ע 49767-09-20)
נבדק על ידי עו״ד ד״ר רן מובשוביץ · 25.10.2026
האם פסק הדין הזה רלוונטי לתיק שלכם?
פסק דין דומה אינו מכריע תיק — הנסיבות הן שמכריעות, והפער בין השניים הוא בדרך כלל מה שמכריע את התוצאה. לבחינת המשמעות לגבי המקרה שלכם,אפשר לקבוע פגישת ייעוץ.