השפעה בלתי הוגנת
כעורך דין ירושה, מוכרת לי עילת השפעה בלתי הוגנת כאחת הידועות והשכיחות בהתנגדות לקיום צוואה. רבים הלקוחות המגיעים לפגישת ייעוץ במשרדי ומתארים לי מעשים של השפעה בלתי הוגנת על אחד מהוריהם.
השימוש בהיגד "השפעה בלתי הוגנת" מציין קשת רחבה של אירועים או מעשים שיש בהם כדי ללמד שהמצווה היה נתון להשפעה בעריכת הצוואה, וכי השפעה זו היתה השפעה יוצאת דופן, לא שגרתית, המאופיינת באי הגינות או הוגנות.
בכל פסק דין בהתנגדות לצוואה שבו עסק בית המשפט בטענת "השפעה בלתי הוגנת" תמצאו התייחסות נרחבת לקביעות של בית המשפט העליון בשאלת אי ההוגנות שבהשפעה.
מבחני ההשפעה הבלתי הוגנת בהתנגדות לצוואה
ככלל, במסגרת בירור התנגדויות לצוואות מפעיל בית המשפט ארבעה מבחנים המהווים תנאי סף לקיומה של "השפעה בלתי הוגנת" ואלו הם:
א.מצווה הנתון להשפעה;
ב. נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת;
ג. נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת;
ד. הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת [i].
בפרשת גודמן נקבע כי לאחר שהתובע עמד בנטל להראות כי ארבעת מבחני ההשפעה הבלתי הוגנת אכן מתקי
ימים, עליו להוסיף ולהוכיח כי אחד או יותר ממרכיבי ההשפעה הבלתי הוגנת פגעו בגמירות דעתו של המצווה, והדבר התבטא בצוואה [ii].
בפרשת הררי נקבע, כי סיכויי ההתנגדות לקיום צוואה על בסיס עילת השפעה בלתי הוגנת יגדלו, אם המתנגד יוכיח שהוראת הצוואה לא נעשתה על יסוד החלטה עצמאית של המצווה [iii].
המשפיע הבלתי הוגן בצוואה
המשפיע הבלתי הוגן יכול להיות מי שזכה בצוואה בנכסים או מי מטעמו. מדובר באדם שחייבת להיות לו טובת הנאה ישירה, בדרך כלל טובת הנאה כלכלית, מכך שהצוואה נרשמה כפי שנרשמה.
בהתאם נפסק, כי מכר של המצווה אשר משפיע עליו, מבלי שנולדה לו טובת הנאה ישירה או עקיפה מתוכן הצוואה, אינו יכול להשפיע באופן בלתי הוגן על המצווה, בהתייחס להוראות חוק הירושה.
למעשה, אין כל משמעות או תוצאה ל-"השפעה בלתי הוגנת" שלא מצאה את ביטויה בהענקת רכוש למשפיע או לקרובו או בשלילת רכוש ממי שהמשפיע ביקש להרע לו.
לפיכך, הוכחת השפעה אסורה שלא מצאה ביטויה בלשון הצוואה, אינה משנה את תוקפה של הצוואה, שכן נקבע בפרשת מרום כי על המערער מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נסיבות עשיית הצוואה: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית [v][iv].
כלומר, מרכיב יסוד בטענת ההשפעה האסורה מחייב הוכחת זיקה בין אי ההוגנות שבהשפעה לתוצאה המניבה טובת הנאה למשפיע. אם אין טובת הנאה למשפיע, אין השפעה בלתי הוגנת.
חרף האמור לעיל, נפסק בפרשת "כולל בית יהודה", כי אי ההגינות שבהשפעה נלמדת מנסיבות הפעלתה ולא מהמטרה שלשמה לכאורה הופעלה [iv], כך שלכאורה, אין קשר בין זהותו של המשפיע לבין התוצאה של הצוואה. יחד עם זאת, יש לזכור כי הצורך להוכיח לבית המשפט לענייני משפחה כי ההשפעה הבלתי הוגנת הביאה לטובת הנאה למשפיע או למי שהוא חפץ ביקרו מחוייב, שאחרת תעלה השאלה – מה הקשר בין ההשפעה הלא מוסרית או הבלתי הוגנת לבין התוצאה שבצוואה.
לסיכום, חשוב להוכיח את הזיקה, אפילו תהיה זיקה רחוקה, בין ההשפעה הבלתי הוגנת או מי שמבצע אותה לבין התוצאה שבצוואה שעשויה להיטיב עם המשפיע הבלתי הוגן, אפילו אם הוא אינו מופיע ישירות בצוואה. דוגמא מצויינת למצב שכזה הוא ניצול תלותה של המצווה בטיפולה של בת זוגו של בנה, על מנת להביאה לרשום צוואה לטובת הבן.
אי ההוגנות שבהשפעה
נקודת המוצא לדיון היא בהבנה שכולנו נתונים להשפעה ואין בכך כל רע.
כיצורים חברתיים ובעלי משפחות, ברור שקרבתנו ליקרים לנו מולידה השפעה על מחשבותינו או מעשינו. עולה כי ההשפעה עצמה היא עניין טבעי. לפיכך, השאלה העומדת לפתחנו היא, האם טבולה אותה השפעה על המצווה בסוג של אי הוגנות. על מנת לענות על הקושיה, יש לבחון מהי אופיה של אותה "אי הוגנות".
אופיה של אי ההוגנות חמקמק וקו הגבול בין השפעה אסורה למעשה שנראה על פניו לגיטימי דק. בית המשפט קבע ב-"פרשת מרום", כי בהשפעה חייב להיות מרכיב של אי הגינות על יסוד הערכים של החברה הישראלית. אותם ערכים מוגדרים במושג "תקנת הציבור.
חרף האמור לעיל, יש לשאול, מהם הערכים של החברה הישראלית? שופט אחד עשוי לסבור, כי מעשיו של יורש פוטנציאלי הינם בגדר השפעה שגרתית תמת לב, ואחר יסבור שיש בהם אלמנט זדוני. אין כל ספק, כי הערכים של החברה הישראלית משתנים עם הזמן, ומתעצבים בהתאם לנסיבות חיינו. לצורך הדיון, ניתן לשאול, האם פניה ישירה של בן לאמו בבקשה שתוריש לו את רכושה, בשל העובדה שהדבר יסייע לעתידו הינה בגדר השפעה בלתי הוגנת, ולצורך סיבוכם של הדברים, ניתן לשאול, מה דינה של אותה פניה, במקרה שבו לבן ישנם שני אחים שגם הם ממתינים לסיוע לעתידם, מתוך כספי הירושה שיוענקו לאחר לכתה של האם לעולמה.
בית המשפט בישראל אינו סבור, כי יש רע בניסיון תמים, לשכנע את המצווה לצוות רכושו למשכנע או אפילו בניסיון להשפיע עליו לשנות את הוראות צוואתו, כל עוד ניסיון זה אינו כרוך בהפעלת לחץ, איומים, תכסיסנות, תחבולה, תרמית או הטעיה.
בית המשפט חזר ואמר בפסקי דין שנתן בהליכי התנגדות לצוואה, כי אין רע בעובדה שאדם מטפל בבן משפחתו במסירות אין קץ, מבקר אותו, משלם את כל הוצאותיו ומנהל את כספיו בתוך רישום קפדני ומתוך כך מבקש המצווה לגמול לו על חסדיו. אין בתלות של אדם בזולת, אשר לא נוצלה לצורך שינוי הצוואה באופן בלתי הוגן, כל פגם.
סוף כל סוף, ראוי שנזכור, כי מותר לאדם להכיר תודה למי שטיפל בו במסירות בערוב ימיו, גם באמצעות הורשת עיזבונו לו, גם אם משמעות הדבר היא, כי אחרים ינושלו מרכוש לו ציפו, ואף יתכן שהסתמכו על כך.
אמנם, הסתמכות המנושל מהירושה על הציפיה לקבל מרכוש המנוח היא מקור להגשת התנגדויות רבות, אך כפי שכבר הודגש, אין ליורש פוטנציאלי כל זכות מוקנית ברכושו של המנוח, ואין להסתמך על הציפיה לירושת עיזבונו בעת הגשת התנגדות.
המסקנה העולה מהאמור לעיל היא, כי המושג השפעה בלתי הוגנת הינו מושג מעורפל, וכי במהלך ניהול ההתנגדות לצוואה, ידרש עורך דינכם להוכיח את אותה השפעה בלתי הוגנת, באמצעות תשתית עובדתית רחבה, שתלמד כי אין ספק שמעשיו של המשפיע, טבולים באי הגינות. חשוב שעורך הדין יהיה מומחה בתחום הירושה, שכן ההבדל בין השפעה לבין השפעה בלתי הוגנת הוא הבדל דק שיש לעמוד עליו במהלך הדיון בבית המשפט.
ניצול לרעה של תלות של המסייע למוריש
הוכחת השפעה בלתי הוגנת יכולה להעשות גם על דרך של הצגת ניגודי עניינים בין מהלכיו של המשפיע לבין מעמדו בחיי המצווה.
ניגוד העניינים שאותו צריך להוכיח, הוא בין טובתו האישית של המשפיע לבין טובתו של המצווה. לדוגמא, "אפוטרופוס למעשה" אשר מבקש לשכנע את המצווה להוריש לו בצוואתו, פועל בניגוד עניינים קלאסי, משעה שהמצווה תלוי באפוטרופוס וברצונו הטוב, ולפיכך אינו מורה מרצונו החופשי בצוואה, אלא מתוך חשש שאם לא יוריש למטפל, ינטוש אותו והוא יוותר לבדו.
על מנת להוכיח את האפשרות לקיומה של השפעה פסולה, ראוי לבחון את מצבו הנפשי, הפיזי והמנטלי של המצווה והיקף תלותו בזולת, שכן כבר נפסק כי כאשר המצווה היה תלוי בתלות קיצונית במשפיע הבלתי הוגן מכיון שהיא חלש או מוחלש ונדרש לסיוע בעצם נסיבות חייו, מהווה הדבר מצע נוח להשפעה פסולה.
בפרשת שוורץ קבע בית המשפט, כי יש לבחון את מצבו של המצווה במועד עריכת הצוואה, תוך שימת דגש על מצבו במועד עריכת הצוואה [ix]. זהו יישום של כלל חשוב ביותר המיושם בכל סכסוכי הירושה, לאמור – המועד הקובע לבדיקת הטענות בנוגע להשפעות בלתי הוגנות, הוא המועד שבו נערכה הצוואה.
עצמאות המצווה במועד עריכת הצוואה
אחד מהמבחנים החשובים ביותר בטענת השפעה בלתי הוגנת על מוריש, היא בדיקת עצמאותו של המצווה במועד עריכת הצוואה, במובן של יכולתו לפעול באופן עצמאי לשם ניהול ענייניו.
המבחן לבדיקת עצמאותו של המצווה נקבע ב-"פרשת מרום" שם נפסק כי יש לבחון את עצמאותו של המצווה ביחס לתלותו בנהנה, מהו הסיוע שנזקק לו, נוכח אובדן עצמאותו, מהם קשריו עם אחרים ועד כמה הינו מבודד ומהן נסיבות עריכת הצוואה [xii].
תלותו של אדם בזולת עשויה לשמש ראשית ראיה לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, אך היקפה של התלות יבחן בבית המשפט. כבר נפסק כי גם תלות מוחלטת של המצווה ביורש (נהנה) אינה מצביעה כשלעצמה על אי הוגנות בהשפעה, אך עצם קיומה של אותה תלות קיצונית עשוי להצביע על העובדה שנרקמה מערכת יחסים בין המצווה לנהנה, אשר בעטייה איבד המצווה את רצונו החופשי כאשר רשם את הצוואה [x].
על עוצמת התלות הנדרשת להוכחה בטענת השפעה בלתי הוגנת כבר נאמר בעבר ב-"פרשת אירנשטיין", כי מדובר בקיומה של תלות של אדם אחד בזולתו שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו ובין הזולת [xi].
תלות המוריש בזוכה בצוואה
תלות כשלעצמה אינה מוכיחה השפעה בלתי הוגנת. התלות מגבירה את החשד שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת. התלות מעוררת את בית המשפט לבדוק, אם המוריש נוצל בשל חולשתו. אך ורק במידה ויוכח אותו ניצול לשם קבלת טובת הנאה בצוואה, כי אז ניתן יהיה לטעון שהתקיימה השפעה בלתי הוגנת.
ב-"פרשת גודמן" נפסק, כי כדי להוכיח את עוצמת התלות של המצווה בזולת, ואין די בתיאור מעשיו של המשפיע, אלא יש להוסיף ולתאר את מצבו של המושפע – המצווה. עוצמת תלותו של המוריש בנהנה תתחזק אם יוכח שהמצווה היה במועד עריכת הצוואה במצב נפשי וגופני רעוע:
"כעולה מן הפסיקה, קיימים מקרים בהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכל תלוי במידת התלות, וישנם מקרים בהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע…יש ומצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות, עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת" [xiii]
טיבה של תלות עוצמתית של המצווה בזולת, יבחן באמצעות האלמנטים המפורטים ב-"הלכת בלאו", שם נקבע כי לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי למול מי שהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות.
על מנת לקבוע את היקפה של התלות והאם היא נוצלה, יבחן בית המשפט את המצב הפיזי, המנטלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים ואת טיב קשריו עם אחרים, כל אלו הם נסיבות היכולות ללמד, כך לכאורה, על השתעבדות רצונו של המצווה לאדם שהוא תלוי בו [xiv].
בסיכום הדברים, בית המשפט ישקול מחד את עצמאות המצווה ומאידך את תלותו בנהנה. ככל שמשקלה של התלות בנהנה גדול יותר, על חשבון עצמאות המצווה, כך ייטה לגבור החשד, כי הנהנה זכה ברכוש שלא על יסוד רצון עצמאי של המנוח, והדברים ידרשו בירור לגופם של דברים בהליך ההתנגדות לצוואה.
היפוך נטל הראיה כתוצאה מתלות קיצונית
נפסק כי אם הוכחה תלות קיצונית של המצווה בנהנה בצוואתו, הרי שנטל הראיה מתהפך, ומי שתובע את קיום הצוואה חייב להוכיח בראיות, כי מדובר בצוואת אמת המשקפת את רצונו האחרון של המנוח. שאלת נטל הראיה תופסת משקל משמעותי בעיקר במקרים שבהם בית המשפט מתלבט ומתחבט בהכרעה, אם היתה השפעה בלתי הוגנת. להרחבה בנושא נטל ההוכחה והיפוך נטל הראיה קרא עוד כאן.
התחלתה והפסקתה של ההשפעה הפסולה
כלל ידוע הוא, כי ההשפעה הבלתי הוגנת חייבת להתחיל עוד בטרם נערכה הצוואה נשוא סכסוך הירושה. ככל שהוכח שאותה השפעה בלתי הוגנת התחילה לפני עריכת הצוואה, בוחן בית המשפט אם היא הופסקה לאחר עריכתה.
ככל שיוכח, כי ההשפעה הבלתי הוגנת חדלה מלפעול על המצווה או שנודע לו עליה, והמצווה לא שינה את צוואתו בתוך שנה ממועד הידיעה על ההשפעה הבלתי הוגנת, הרי שהצוואה תהא תקפה [viii], אפילו אם הוכח שהיתה השפעה בלתי הוגנת.
אמנם, מדובר במצב נדיר, מכיון שבדרך כלל, ההשפעה הבלתי הוגנת מופעלת על המוריש עד ליום מותו, על ידי מי שמבקש להנות מפירותיה, והדעת נותנת שמי שעסק בהשפעה בלתי הוגנת, לא יחדול מהשפעתו, על מנת להבטיח את ירושתו באמצעות הצוואה הפסולה.
סוגים נוספים של השפעה פסולה
במרבית מקרי ההשפעה הבלתי הוגנת מופיעים אלמנטים של יצירת בידוד, עידוד תלות במשפיע הבלתי הוגן ויצירת תחושה אצל המצווה של חוסר אונים ופחד, כאשר בה בעת – המושפע אינו מודע למצב בפועל, וסבור כי המשפיע הבלתי הוגן פועל למענו ולטובתו.
תחבולה, אונס, איום או תרמית אמנם אינן מוגדרות בחוק הירושה, אך מוזכרות בו בסעיף 30 "אונס, איום וכו'" המתאר מעשים של השפעה בלתי הוגנת:
אונס ואיום שונים מהשפעה קלאסית בכך שבמקרים האחרונים, היה המצווה מודע לעובדה כי הינו מאויים לצוות שלא כרצונו החופשי. כלומר, אין מדובר בניצולו של אדם ללא ידיעתו, אלא בניצולו של אדם המודע למהלכי האיום המופעלים עליו ונכפה לעשות כדרישת המאיים.
תחבולה ותרמית דומות ביסודן לטענת ההשפעה הבלתי ההוגנת, שכן אין למצווה מודעות לתרמית או לתחבולה המופעלת עליו.
השימוש המעשי בעילות אלו עשוי להשתלם למי שמתנגד לצוואה, במיוחד אם מצבו הנפשי והבריאותי של המוריש היה שפיר בעת שערך את הצוואה, משעה שניתן לרמות או להטעות בתחבולה או לאנוס ולאיים גם על אדם בריא. על כן, סוגים מיוחדים אלו של השפעה בלתי הוגנת, אינם מחייבים בחינה של מצבו הנפשי של המצווה או תלותו בזולת. חרף כל האמור לעיל, השימוש בטענות של אונס, איום, תחבולה או תרמית מקשה על סיכויי ההוכחה בבית המשפט בהליך התנגדות לצוואה, שכן שכן מדובר בטענות בעלות גוון פלילי, וטענות מסוג זה, דורשות נטל הוכחה מוגבר על מי שטוען אותן.
להרחבה על נטל הוכחה מוגבר בהתנגדות לקיום צוואה קרא כאן.
עורך דין ירושה – עו"ד דר' רן מובשוביץ הוא עורך דין צוואות המתמחה באופן בלעדי בהתנגדות לצוואה, הגנה על צוואה, הגנה על הסכם מתנה וביטול הסכם מתנה.
מקורות מידע על השפעה בלתי הוגנת
[i] סעיף 30,31,27,28(א') לחוק הירושה, תשכ"ה-1965
[ii] ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת בית המדרש גבוה להוראות ודיינות פ"ד מ"ט(2) 441 ; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1) 31)
[iii] ע"א 433/77 הררי נ' הררי, לד (1) 776)
[iv] ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, מה (1) 498
[v] ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום מט (1) 318)
[vi] דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 837 (1998)
[vii] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994), ע"א 1729/06 אברהם אדמסקי נ' יהושע אדמסקי
[viii] סעיף 31 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965
[ix] ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל פ"ד נד, 215
[x] ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה, כ (3) 338
[xi] ע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז [4], בעמ' 422
[xii] דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב (2) 813)
[xiii] ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה פ"ד מט(2) 450
[xiv] ע"א 5500/94 צבי בלאו ואחר' נ' שרה פרידמן ואחר' פד(3) 384
