צוואה בכתב יד

צוואה בכתב יד

צוואה בכתב יד היא מסמך שהמצווה עורך בכתב ידו אשר מכיל הוראות לעניין חלוקת עיזבונו לאחר פטירה. הקושי העיקרי העומד על הפרק בהליכי התנגדות לצוואה בכתב יד הוא פרשנות רצונו של המצווה נוכח העובדה שניסוח הצוואה בכתב יד אינו נערך באופן מקצועי על ידי עורך דין מומחה בתחום, הבקיא בבעיות העולות מנוסח פגום של צוואה.

מאמר זה יעסוק באופן ייחודי בדרישות החוק לקיום צוואה בכתב יד.

רכיבי יסוד בצוואות בכתב יד

כידוע, לכל צוואה בישראל נקבעו דרישות סף, המכונים רכיבי יסוד בצוואה. ככל שהמסמך המדובר אינו כולל את רכיבי היסוד, הרי שלא מדובר בצוואה, ולא ניתן להכשיר את המסמך בצוואה. סעיף 19 לחוק הירושה קובע כי 3 רכיבי היסוד של צוואה בכתב יד הם: תוכן הרשום כולו בכתב ידו של המצווה, תאריך וחתימת המצווה.

על פי האמור בסעיף 25 לחוק הירושה, הרכיב היסודי בצוואה בכתב יד הוא, כי כל תוכנה יהיה רשום בכתב ידו של המצווה. המשמעות היא שתאריך וחתימת המצווה אינם משום רכיבים יסודיים וניתן להכשיר פגם שנפל בהם ואילו רישום הצוואה בכתב ידו של המנוח הוא תנאי בל יעבר, שכן כתב היד הוא סימן לאמיתותה של הצוואה (פרשת קניג).

ניסוח צוואות בכתב יד

ביחס ללשון הצוואה, נפסק במקרה ל.פ כי אין פגם בעובדה שהוראות ההנחלה אינן רשומות בלשון ציווי, שכן סעיף 54(ג) לחוק הירושה קובע כי צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת. סעיף 40 לחוק הירושה קובע כי אין חובה לצוות את כלל הרכוש המנוח בצוואתו, וכי צוואה המורה על הנחלת חלק מרכוש המנוח בלבד אינה פגומה בשל כך[xxiii].

התנגדות לצוואה בכתב יד

נטל ההוכחה כי הצוואה אמיתית מוטל על התובע את קיום צוואה בכתב יד. לאור העדר רכיב הטקסיות בצוואה מסוג זה והעובדה שהצוואה נערכת לבד על ידי המוריש ללא צורך בעדים, רבים המקרים שבהם מועלות טענות השפעה בלתי הוגנת, מעורבות בעריכת צוואה וזיוף כתב יד או זיוף חתימתו של המצווה.

גמירת דעת של המוריש בצוואות בכתב יד

המבחן לקיומה של גמירות דעת בצוואה שבכתב יד הינו מבחן חיצוני-אוביקטיבי והתנאי המקדים להוכחתה הוא קיומו של מסמך הרשום כולו בכתב ידו של המצווה, רישום תאריך וחתימה, שכן כל אלו הם סימנים המצביעים על גמירות דעתו של המצווה[xxiv].

צוואה בכתב יד | פסקי דין

צוואה בעדים ובכתב יד יחדיו

בית המשפט קיבל ערעור על פסילתה של צוואה בכתב יד, לאחר שהוברר שנקודת המוצא של ביהמ”ש לענייני משפחה היתה כי מדובר בצוואה בעדים. נקבע, כי עצם ההתייחסות לפגמים שנפלו בצוואה בעדים, כאשר הצוואה הינה בכתב יד, מאיינת למעשה את פסק הדין, שכן לא מדובר באותם הפגמים ואף לא באותם רכיבי יסוד, אותם יש לבחון. נקבע, כי אפילו הצדדים למשפט ראו את סיווג הצוואה כצוואה בעדים, בית המשפט אינו יכול  להתעלם ממהותה האמיתית והנכונה של הצוואה, והקו המנחה של המחוקק הוא ליתן תוקף לרצונו של המצווה ולקיים דברו[ix]. בהיות הצוואה מקיימת את הדרישות בחוק להוות צוואה בכתב יד, נפלה טעות בסיווגה כצוואה בעדים[x].

הוראות על פתקה כצוואה

נפסק, כי מסמך הנחזה למכתב המיועד לעורך דינה של המנוחה, והמכיל הנחיות לגבי חלוקת רכושה הינו צוואה בכתב יד ולא התחייבות או מכתב לעורך דין, משעה שהינה מכילה הוראות מפורטות כיצד לחלק את כלל נכסי המנוחה, ולשונה הוא בעיקרו סגנון צוואה, לרבות התייחסות למצבה הנפשי של המצווה ולרבות הכלת נימוק להדרת בנה מירושתה. נקבע כי ההצהרה “במצב תקין אני כותבת את הדברים האלו…”, הינה נוסח של מצווה “המבקש להדגיש שיש להתייחס ברצינות להוראותיו” וכי המסמך מכיל את כל הרכיבים הנדרשים מצוואה זו [xi].

מנגד, נפסק כי פתק שהשאירה המנוחה ובו שלל עצות ליורשיה על האופן שבו עליהם לנהל את חייהם מבחינה כלכלית, מבלי שיש בעצות אלו הוראות קונקרטיות להורשה של רכוש ונכסים, אינו מהווה צוואה בכתב יד, מכיון שהפתק חסר את ה-“אופי הצוואתי” הנלווה למסמך הצוואה.

צוואה שאינה בכתב יד של המצווה

בפרשת שולש נטען, כי צוואה נכתבה עבור המנוח על ידי אלמנתו בכתב ידה, כאשר הוא מקריא לה את דבריו, וכל זאת בשעה שבני הזוג ערכו צוואות הדדיות. הצוואה נחתמה על ידי המנוח. יום לאחר עריכתה, הפקיד המנוח את הצוואה בבית המשפט, ומזכיר ביהמ”ש אישר שקיבל מעטפה חתומה המכילה את המסמך, לאחר שהמנוח הצהיר בפניו כי היא מכילה את צוואתו. בית המשפט קבע כי לא ניתן להכשיר את הצוואה, אם לא נרשמה בכתב ידו של המצווה, משעה שמדובר בהעדר מוחלט של “היסוד או המרכיב המרכזי והמכריע של עריכת המסמך בכתב יד”[iii].

חתימה שונה של המצווה בצוואתו

בפרשת סבג קבע בית המשפט, כי קיימת אפשרות לחתימה שהינה כינוי ספרותי של המצווה[xvi]. עם זאת, בפרשת אלוני נקבע, כי סטייה מצורתה הרגילה של החתימה, כגון באמצעות טביעת אצבע, עשויה לגרום לספק באמיתות הצוואה[xvii]. לצד האמור לעיל, גם נפסק, כי החתימה על צוואה בכתב יד אינה חייבת להיות חתימתו הרגילה של המצווה, וכל שנדרש הוא שתהיה שלו, ובכתב ידו[xv]. כל מקרה לגופו.

מיקומה של החתימה בצוואה

אין משמעות למיקומה של החתימה לרבות לכך שהמצווה חתם רק על העמוד האחרון למסמך אך גם נפסק, כי העדר חתימה על כל אחד מעמודי הצוואה עשוי לגרום ספק באמיתותה אם קיימות נסיבות עובדתיות נוספות התומכות במסקנה זו ואולם, המצווה יוצא ידי חובתו, אם חתם על הדף האחרון המיועד לחתימתו [xviii]. בפרשת שנצר נקבע, כי המחוקק לא הורה מהו המקום הראוי לחתימה על מסמך צוואה בכתב יד. נפסק כי ככל והמסמך הינו אותנטי ונרשם כולו בכתב ידו של המנוח, אין ליתן משקל רב לשאלת מיקומה הראוי של החתימה תוך העמדת דרישות צורניות שאין להן אזכור בלשון החוק[xix].

צוואה בכתב יד ללא חתימה

העדר חתימה במיקום המסומן לקיומה אינו פוסל את הצוואה. נקבע כי המחוקק לא קבע מהו המקום הראוי לחתימה על גבי הצוואה[xx]. ברם, אף אם אין חתימה, ניתן לרפא את הפגם, שכן זהו אינו רכיב יסודי בצוואה[xxi]. בית המשפט הכשיר צוואה במקרה בו המסמך היה מורכב משני עמודים, כאשר על הדף הראשון שהכיל הוראות מהותיות לא היתה חתימה ואילו על הדף השני נמצא אישור המצווה וחתימתו, שכן לא היה לו ספק באמיתות הצוואה:

“העדויות ביחס לאמיתות מסמך רב גליונות כצוואה, שאינו חתום כמקובל על כל הגליונות, ושאר הנסיבות הסובבות את המקרה, חייבות להיות ברורות וחלקות ללא דופי ובלי לעורר חשד כלשהו” [xxii]

צוואה ללא תאריך

ניתן לכתוב את הצוואה במספר מועדים, ואין חובה לערוך אותה בפעם אחת בלבד ולפיכך ניתן לקיים הצוואה אף אם אינה נושאת תאריך או שהתאריך המצוין עליה שגוי ואינו תואם את מועד עריכתה (בתנאי שבית המשפט השתכנע באמיתות המסמך) ואולם עצם קיום התאריך, הוא מן הסימנים התומכים באמיתותה של צוואה, ולפיכך יש לחסרונו משמעות, כאמור בפרשת קניג.

מספר תאריכים בצוואות בכתב יד

צוואות בכתב יד אשר נושאות מספר תאריכים המתייחסים למועדי עריכתן אינן פגומות כלל [xiv].

צוואה הדדית בכתב של בן הזוג

דרישת כתב היד היא מהותית ולכן נפסק בפרשת פז כי לא ניתן לערוך צוואה משותפת (והדדית) הרשומה בכתב ידו של אחד המצווים בלבד[xii]. למרות זאת, ניתן לערוך שתי צוואות בכתב יד באותו מסמך[xiii], ובלבד שהן כתובות כל אחת בכתב ידו של המצווה, ולפיכך ניתן לערוך צוואה הדדית בכתב יד, ובלבד שכל מצווה ירשום את צוואתו.

נקבע, כי העובדה שנערכו צוואות הדדיות אינה מאפשרת הגמשה של כללי הצורה. בית המשפט דחה את הטענה כי הפקדת הצוואה לפי סעיף 21 לחוק הירושה יש בה כדי לרפא את העדר כתב ידו של המצווה, שכן על פי לשון הסעיף עצם ההפקדה מהווה לכל היותר חיזוק ראייתי לעובדה שמדובר בצוואת המנוח, והיא אינה תחליף לראיה לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המנוח[iv].

השלמת צוואה בהדפסה

חריג שנקבע לאחרונה מתייחס לדרישת הכתב בצוואה בכתב יד. בעבר נקבע, כי כל הצוואה חייבת להיות ערוכה בכתב ידו של המצווה[i] על יסוד סעיף 25(ב)(1) לחוק הירושה אשר קובע כאמור.

במקרה מירב קבע הרשם לענייני ירושה כי ניתן ליתן תוקף של צוואה למסמך הוראות שכתב אדם בדבר אשר יעשה ברכושו לאחר מותו, כאשר רק חלק מן המסמך כתוב בכתב ידו של המצווה המנוח. הרשם הסתמך על האמור בסעיף 38(ב’) לחוק הירושה המאפשר לבטל רק חלק מהצוואה ולקיים את יתר הוראותיה בקיום חלקי[ii]. מקרה שכזה יתכן, אם אותו חלק המסמך, הכתוב בכתב ידו של המצווה, מכיל את כל הדרישות החלות על צוואה בכתב יד, ובכלל זאת, ניתן להבין הימנו ללא שמץ של ספק, מה היה רצונו של המצווה ומה גמר בדעתו לצוות.

בית המשפט קבע, כי אין פגם בעובדה שההוראות הכתובות אינן מובנות כשלעצמן אלא מקבלות משמעות רק מתוך התייחסות להוראות המודפסות, שכן על פי סעיף 54(א’) לחוק הירושה, ניתן לקיים צוואה הנדרשת לפרשנות, “…לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”. מכאן, שהתוצאה להוכחת הטענה כי הצוואה כולה לא נרשמה בכתב ידו של המצווה תהיה פסילת הצוואה, ללא אפשרות להכשרתה ואולם אין בכך למנוע שבתוך צוואה בכתב יד תופענה גם מילים מודפסות, אשר אף עשויות לשמש לפרשנות הצוואה[viii].

תיקון צוואה בכתב יד

אף שאין כל איסור על תיקון הרשום בצוואה, הרי שעצם העדר הפורמליות והטקסיות הנלווית לצוואה שכזו, עשוי להביא למצב שבו יהיה קושי להבין מה רצה המצווה להביע לנוכח התיקון. מומלץ להעזר בעורך דין ירושות על מנת לערוך צוואה בעדים, במטרה להבטיח שרצונו האחרון של המצווה יבוא לכדי מימוש.

לבירור סיכוייך בהתנגדות לקיום צוואה

או תביעה לביטול מתנה

בחרו זמן לשיחהבהקדם האפשריבין 09:00-10:00בין 10:00-11:00בין 11:00-12:00בין 12:00-13:00בין 13:00-14:00בין 15:00-16:00בין 16:00-17:00חזרו אלי

מקורות מידע על צוואה בכתב יד

[i] ת”ע 448/90 שושטיין נ’ מקרוביץ, פ”מ (2), 143;

[ii] יר’ (ת”א) 114962 עזבון המנוחה הדר מירב בת אל ז”ל, 28.4.09;

[iii] ת”ע (ב”ש) 448/90 שולש, מטיין נ’ מרקוביץ, פורסם ברשומות;

[iv] ת”ע (ת”א) 7201/00 עזבון המנוח חיים נקדימון ז”ל נ’ דב נקדימון, פורסם במאגרי המידע;

[v] ת”ע 112190/07 ש.י נ’ א.פ ואח’, פורסם במאגרי המידע;

[vi] ע”א 1978/05 פלוני נ’ פלוני, פורסם במאגרי המידע;

[vii] בש”א 448/90 טבל שולשטיין נ’ שרה מרקוביץ, פ”מ תשנ”ב(2) 143;

[viii] ת”ע 42450/99 ט’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרי המידע;

[ix] ד”נ 80/40 קניג נ’ כהן, פד”י לו(3), 701, עמודים 726, 730;

[x] עמ”ש (ב”ש) 39460-12-11 פלוני נ’ פלונית, פורסם במאגרי המידע;

[xi] ב”ז 639/94 (חי’) 639/94 אברהם תלמי נ’ יוהל בהם, פורסם במאגרי המידע;

[xii] ע”א 70/88 פז נ’ אלון מד(3), 32;

[xiii] ת”ע 2150/74 נדבי נ’ נדבי, פורסם במאגרי המידע;

[xiv] ע”א 15/85 רחל מזרחי ואח’ נ’ מנשה רז פ”ד מא (4), 454, 457;

[xv] ד”נ 80/40 קניג נ’ כהן, פד”י לו(3), 701;

[xvi] ת”ע 625/93 סבג נ’ סבן, פורסם ברשומות;

[xvii] ע”א 5640/92  אלוני נ’ באומן, פ”ד מט(5) 353;

[xviii] ע”א 681/77 צבי גבריאל מרק נ’ אורסולה שאבי, פ”ד לג(1), 7 (1978);

[xix] ע”א 714/88 שנצר נ’ ריבלין, פ”ד מה(2) 89;

[xx] ע”א 714/88 שנצר נ’ ריבלין, פ”ד מה(2) 89;

[xxi] ע”א 523/82 גלזבסקי נ’ היועמ”ש, פ”ד ל”ט (2) 551;

[xxii] ע”א 564/71 אדלר נ’ נשר, פ”ד כו (2), 745;

[xxiii] ת”ע (ת”א) 105320/09 ל.פ נ’ מ.ק, פורסם במאגרי המידע;

[xxiv] ע”א 796/87 מוסד אריאל נ’ דויד פ”ד מה(2) 473, עמ’ 477-478;

[xxv] ה”פ 331/94 לביא נ’ לייבה, פורסם במאגרי המידע;

[xxvi] ע”א 15/85 רחל מזרחי ואח’ נ’ מנשה רז פ”ד מא (4), 454, 457;

[xxvii] ע”א 9200/99 חנוכה נ’ האפוט’ הכללי, פ”ד נו (3) 801;