ההורים הבטיחו דירה בעל פה ולא העלו זאת על הכתב: הדירה נפסקה לבן ולגרושתו, ולא לבת שירשה הכול
- מספר תיק
- עמ"ש 12210-01-26
- בית המשפט
- בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה)
- המותב
- השופט נפתלי שילה, בהסכמת השופטים עינת רביד (אב"ד) ויחזקאל אליהו
- תאריך ההחלטה
- 10.9.2026
- סעיפי החוק
- סעיף 8 לחוק המקרקעין · סעיף 5(א) לחוק המתנה · תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי
מה נפסק?
הערעור נדחה, והדירה שהייתה רשומה על שם ההורים המנוחים שייכת לבנם ולגרושתו בחלקים שווים. בית המשפט המחוזי לא מצא סיבה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של בית המשפט לענייני משפחה, שקבע שההורים הבטיחו לבני הזוג דירה, וחזרו על ההבטחה ב-2002. למעלה מן הצורך הוסיף שזה אחד המקרים הנדירים של "זעקת ההגינות", שבהם התחייבות לתת מקרקעין במתנה מחייבת גם בלי מסמך בכתב. הבת, שירשה את כל העיזבון לפי צוואת האם, חויבה בהוצאות של 25,000 ₪ לכל אחד מהמשיבים.
„צדק ביהמ"ש קמא כשקבע שמקרה דנן נמנה על אותם מקרים חריגים ונדירים המצדיקים את הפעלת "זעקת ההגינות" שביכולתה להתגבר על העדר דרישת הכתב המהותית.”
מתוך פסק הדין, עמ"ש 12210-01-26
בשנת 1987 נסעו הורים לברזיל עם בנם, שהתעוור בילדותו, כדי למצוא לו כלה. סטודנטית צעירה שם הסכימה להינשא לו ולעבור לישראל. לפני הנישואין חתמו בני הזוג בברזיל על הסכם ממון שקבע שיתוף ברכוש, כולל מתנות וירושות. כמה חודשים אחרי שהגיעה לארץ הוחתמה האישה על הסכם ממון ישראלי של הפרדה רכושית מוחלטת. בהליך קודם, שבו נקבע שהאישה לא הבינה עברית כשהוחתמה, ההסכם הישראלי בוטל, ובית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור.
עד 2002 גרו בני הזוג בדירה של ההורים. ב-2002 נסעו לברזיל, ובאוקטובר אותה שנה קנו ההורים דירה חדשה מקבלן. בני הזוג חזרו ועברו לגור בה, ונשארו בה 17 שנה בלי לשלם שכר דירה, אף שחתמו על הסכם שכירות. ב-2017 נפרדו בני הזוג. האם, שירשה את האב, ערכה באוגוסט 2018 צוואה שהורישה את כל רכושה לבתה בלבד. בדצמבר 2018 הגישה האם נגד בני הזוג תביעת פינוי, שהתקבלה בהיעדר הגנה, והאישה והבנות עזבו את הדירה. אחרי מות האם תבעה האישה הצהרה שמחצית הדירה שלה.
מה קבע בית המשפט לענייני משפחה?
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה וקבע שהדירה שייכת לבן ולאשתו לשעבר בחלקים שווים. הוא האמין לעדות האישה שההורים הבטיחו לבני הזוג דירה לפני הנישואין, ושב-2002 נסעו בני הזוג לברזיל משום שההבטחה לא קוימה, וההורים שכנעו אותה לחזור והבטיחו שוב. הוא מצא לעדותה חיזוקים: ההסכם הברזילאי, שבו גלומה ההבטחה; ההחתמה על הסכם הפרדה ישראלי חודשים ספורים אחרי הגעתה; חזרתה מברזיל עם רכישת הדירה; ו-17 שנות מגורים בלי תשלום. את הסכם השכירות הסבירה האישה בהטבות שקיבל הבן בגלל נכותו, ובית המשפט קיבל את ההסבר.
בית המשפט לענייני משפחה דחה גם את טענת הבת שהיא רשאית לחזור מההתחייבות בגלל התנהגות מחפירה של האישה. לפי הפסיקה, הזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה היא אישית למעניק ואינה עוברת לעיזבון, וממילא ההתנהגות הנטענת לא הוכחה.
למה בית המשפט המחוזי דחה את הערעור?
ההכרעה נשענת בעיקר על ממצאי עובדה. בית המשפט המחוזי הזכיר שערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאי מהימנות אלא במקרים חריגים, וקבע שאין זה מקרה כזה: עדות האישה הייתה קוהרנטית ולא נסתרה, והבת עצמה לא ידעה דבר מידיעה אישית על ההסכם הברזילאי או על ההבטחה מ-2002. לכן אישר את פסק הדין לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. הוא הוסיף שההסכם הברזילאי מחזק את גרסתה: אם לא הייתה כוונה לתת לבני הזוג דירה במתנה, לשם מה נחתם?
מה זה “זעקת ההגינות” ולמה היא חלה כאן?
סעיף 8 לחוק המקרקעין וסעיף 5(א) לחוק המתנה דורשים מסמך בכתב להתחייבות לתת מקרקעין במתנה. הפסיקה מאפשרת לסטות מכך רק במקרים “נדירים שבנדירים”: כשיש הסתמכות משמעותית ביותר על ההסכמה שבעל פה, והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני.
בית המשפט המחוזי הוסיף, למעלה מן הצורך, שזה בדיוק המקרה. האישה עזבה את ארצה ואת משפחתה, נישאה לאדם עיוור ונכה 100%, התגיירה וחיה כשלושים שנה בארץ. כשהיחסים הסתיימו ביקשו האם, ואחריה הבת, להתנער מההבטחה. בית המשפט תיאר את גישתן כך: “המטפלת עשתה את שלה, המטפלת יכולה ללכת”, וקבע שהתנהגות הבת, וקודם לכן ההורים, הייתה חסרת תום לב באופן קיצוני, בין היתר משום שההורים התכחשו להסכם הברזילאי והחתימו את האישה על ההסכם הישראלי.
ומה עם הסכם השכירות והדברים שאמרה האישה בעבר?
גם הטענות האלה נדחו. בדיון קודם אמרה האישה שהבית של אם בעלה ושאינה טוענת שהבית שלה, אבל באותה נשימה הוסיפה שיש לה זכויות. בית המשפט לענייני משפחה ראה בכך תיאור של הרישום הפורמלי לצד טענה לזכויות מהותיות, ולא הודאה, ובית המשפט המחוזי אישר והוסיף שהיא לא הייתה מיוצגת באותו דיון. העובדה שלא התגוננה בתביעת הפינוי לא נזקפה לחובתה: טענות לבעלות צריכות להתברר בהליך נפרד, והיא גם עזבה את הדירה בעקבות הטרדות. בית המשפט המחוזי גם לא התערב בקבלת הסבר האישה להסכם השכירות, שנחתם לבקשת ההורים בגלל הטבות שקיבל הבן בשל נכותו. הוא הדגיש שתביעה נגד עיזבון מטילה נטל מוגבר, ואישר את הקביעה שהאישה עמדה בו.
למה זה חשוב
במשפחות רבות הורים “נותנים” דירה לילד בלי לרשום אותה ובלי מסמך. כשההורים נפטרים והצוואה מורישה את הכול לילד אחר, השאלה למי שייכת הדירה הופכת לסכסוך. פסק הדין מראה שבמקרים חריגים בית המשפט יאכוף הבטחה כזו, אבל רק כשההבטחה הוכחה היטב, כשההסתמכות עליה הייתה משמעותית ביותר, וכשההתנערות ממנה חסרת תום לב באופן קיצוני. ברוב המקרים, הבטחה לתת דירה במתנה בין בני משפחה שלא נעשתה בכתב לא תעמוד. מי שמבקש לתבוע או להגן על ביטול מתנה או על מתנת מקרקעין צריך לבחון קודם אילו ראיות חיצוניות יש לו.
עו“ד ד”ר רן מובשוביץ: “פסק הדין לא פותח פתח לכל ילד שקיבל הבטחה בעל פה. הוא מזכיר כמה גבוה הרף: הבטחה שהוכחה בעדות מהימנה, חיזוקים מבחוץ, הסתמכות ששינתה חיים, והתנערות חסרת תום לב באופן קיצוני. ולהורים: אם אתם רוצים שדירה תגיע לילד מסוים, רשמו אותה על שמו בחייכם, או כתבו זאת בצוואה. הבטחה שלא נכתבה היא הזמנה לסכסוך בין הילדים אחרי מותכם.”
מה זה אומר עבורכם?
הבטחה של הורה לתת דירה, שלא נכתבה, בדרך כלל אינה מחייבת: החוק דורש מסמך בכתב להתחייבות לתת מקרקעין במתנה. אבל בנסיבות חריגות, כשמי שקיבל את ההבטחה שינה את חייו בהסתמך עליה, והצד השני התנער ממנה בחוסר תום לב קיצוני, בית המשפט עשוי לאכוף אותה גם נגד היורש לפי הצוואה. הרף גבוה מאוד, ובית המשפט מדגיש שמדובר במקרים נדירים. מי שמבטיח נכס לילד או לבן זוגו, ומי שמסתמך על הבטחה כזו, צריכים לדאוג למסמך בכתב.
שאלות ותשובות
האם הבטחה בעל פה של הורה לתת דירה מחייבת?
בדרך כלל לא. התחייבות לתת מקרקעין במתנה צריכה להיות בכתב, לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין וסעיף 5(א) לחוק המתנה. הפסיקה מכירה בחריג נדיר, "זעקת ההגינות": כשמקבל ההבטחה הסתמך עליה באופן משמעותי ביותר, והצד שמתנער ממנה נוהג בחוסר תום לב קיצוני. בעמ"ש 12210-01-26 החריג הוחל, והדירה נקבעה כשייכת לבן ולגרושתו.
האם יורש לפי צוואה יכול להתנער מהבטחה שנתן המוריש בחייו?
לא כשההבטחה הוכחה ומתקיימים תנאי "זעקת ההגינות". בעמ"ש 12210-01-26 הבת ירשה את כל רכוש האם לפי צוואתה, אבל בית המשפט קבע שההתחייבות לתת את הדירה במתנה מחייבת גם אותה כיורשת, והדירה שייכת לבן ולגרושתו בחלקים שווים. נטל ההוכחה על מי שתובע עיזבון מוגבר, והאישה עמדה בו בעדות שנמצאה מהימנה ובראיות חיצוניות שחיזקו אותה.
האם יורש יכול לחזור מהתחייבות לתת מתנה בגלל התנהגות מחפירה של מקבל המתנה?
בפרשה שנדונה בעמ"ש 12210-01-26 קבע בית המשפט לענייני משפחה שהזכות לחזור מהתחייבות לתת מתנה היא אישית למעניק, ואינה עוברת לעיזבונו, וממילא לא הוכחה התנהגות מחפירה. בית המשפט המחוזי לא התערב בקביעה שלא הוכחה התנהגות כזו.
קריאה נוספת באתר
סקירות פסיקה נוספות באותו נושא
- אפוטרופוס לגוף אינו רשאי לקבל מתנה ממי שבאחריותו: מתנת דירה בוטלה בערעור (עמ"ש 19960-05-18)
- תביעה לביטול מתנה של זכויות בבית מגורים נדחתה: החקירות הנגדיות הוכיחו לחץ משפחתי (תמ"ש 28232-03-16)
- בית המשפט ביטל העברת דירה מאם בת 88 לבנה, והורה להשיב 800,000 ₪ (תמ"ש 42085-01-22)
נבדק על ידי עו״ד ד״ר רן מובשוביץ · 12.11.2026
האם פסק הדין הזה רלוונטי לתיק שלכם?
פסק דין דומה אינו מכריע תיק — הנסיבות הן שמכריעות, והפער בין השניים הוא בדרך כלל מה שמכריע את התוצאה. לבחינת המשמעות לגבי המקרה שלכם,אפשר לקבוע פגישת ייעוץ.