גמירות דעת בצוואה
גמירות דעת בצוואה משמעה שהמצווה (המוריש) התכוון לערוך את צוואתו ורצה בכך וההוראות הרשומות בצוואה הן פרי רצונו האחרון והחופשי (ע"א 717/71 נביה ניקולא נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים). דרישה זו מקיפה את כל סוגי הצוואות, לרבות צוואה בכתב יד, צוואה בעדים, צוואה בפני רשות וצוואת שכיב מרע. בית המשפט שם ליבו ובמיוחד לצוואות שחסר בהן הרכיב הטקסי, כך שבירור הסוגיה קשה יותר מבחינה ראייתית, כגון צוואה בעל פה וצוואה בכתב יד. הוכחת גמירות דעתו של המצווה אינה עניין של מה בכך, שכן יש להראות על בסיס מבחנים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט שהמצווה אכן רצה לערוך את הצוואה, פעל לשם כך באופן אקטיבי והאמור בה משקף את רצונו האמיתי, החופשי, בהיותו כשיר להבין את טיבה של הצוואה.
מבחנים לגמירות דעת
ככלל, קיומן של הדרישות הפורמליות המצוינות בחוק הירושה לגבי סוג הצוואה שנערך, מלמד כי המצווה גמר בדעתו לערוך צוואה והיה החלטי לעניין זה. הכללים הפורמליים לעריכת צוואה ככלי לאיתור גמירות דעת מקובלים מקדמת דנן שכן הנחת היסוד 
היא שהמצווה הממוצע יעשה ככל שלאל ידו בכדי לעמוד בכללים שנקבעו ביחס לצורתה של הצוואה, ומכאן עולה שסטייה מכללים אלו, יכולה להעיד על העדר גמירות דעת לערוך הצוואה.
כך לדוגמא גם במשפט העברי העתיק נקבעו כללים לצורתה של הצוואה כדרך לבירור עתידי של רצונו האמיתי של המצווה. בספרו של חזון איש "חלק חושן המשפט", סומן כב, מובאת האמירה הבאה:
"כלל גדול יהא בקנינים, דעיקר הקנין הוא שיגמור בלבו להקנות הדבר לחבירו וחבירו יסמוך דעתו עליו; ויש דברים שקים להם לחז"ל שבדבור בעלמא גומר בלבו להקנות לחבירו ויש שאינו גומר בלבו אלא על-ידי הקנינים המפורשים מן התורה או מחז"ל".
צוואה שהמצווה לא גמר בדעתו לערוך אותה כלל אינה צוואה והיא אינה תקפה. ככל שבית המשפט יקבע בהליך התנגדות לצוואה כי המצווה היה חסר את גמירות הדעת לציווי בצוואתו, משמעות הדבר היא שהמצווה כלל לא רצה לערוך את הצוואה המוצגת בפנינו, ולכן לא ינתן לה תוקף של צו קיום צוואה.
דוגמאות לבדיקת רצונו של המצווה
העדר כשירות של המצווה להבין את טיבה של צוואה מוביל בהכרח למסקנה שלא גמר בדעתו לערוך צוואתו, שכן הוא אינו מבין את ההשלכות של עשיית הצוואה.
בצוואה בכתב יד, העדרה של חתימת המצווה על גבי מסמך הצוואה מלמד על העדר גמירות דעת (ולא רק על העדר אמצעי זיהוי) בעוד שהעדרו של תאריך אינו מלמד בהכרח שהמצווה לא גמר בדעתו לצוות בצוואה אם ניתן להוכיח את מועד עריכתה של הצוואה בראיות חיצוניות. ,
לעומת זאת, את הצוואה בעל פה בוחנים בהתאם לאמיתות התוכן שהיא מכילה, וזאת לאור ההנחה שאין וודאות שהצוואה משקפת את רצונו האחרון של מי שמתבטא ממש בטרם צאת נשמתו.
לדוגמא, מי שהושפע באופן אסור ובלתי הוגן ובשל כך ערך את צוואתו, אינו יכול לגמור בדעתו לערוך צוואה, שכן ההחלטה בדבר עריכתה נגועה בהשפעה אסורה, והיא אינה שלו בלבד, לכל הפחות.
המסקנה היא, כי אין רשימה סגורה של מבחנים לאיתור גמירות דעתו של המצווה, אלא כל מקרה לגופו. יחד עם זאת, קיימות אמות מידה בסיסיות המלמדות את בית המשפט בדבר גמירות דעת המצווה לערוך צוואה.
הוכחת גמירות דעת בצוואה
הוכחת גמירות דעת בצוואה משמעה ניהול הליך במסגרתו עורך דין צוואות יוכיח כי המצווה רצה בצוואה, רצה לערוך אותה, רצה בהוראות הרשומות בה ועל כן יש ליתן לה תוקף. לאור השאלות כבדות המשקל מומלץ להסתייע בעורך דין ירושה לשם ניהול הליך התנגדות העוסק בשאלת גמירות הדעת לעשות צוואה.
כל הזכויות שמורות למשרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ | עורך דין ירושה וצוואה |
ייצוג בלעדי בהליכי התנגדות לצוואה, הגנה מפני התנגדות לצוואה, ותביעות לביטול מתנה
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה. .
משרד עורכי דין ד"ר רן מובשוביץ
רח’ אחד העם 35, תל אביב-יפו 6520206
טל: 072-3310205 | פקס: 03-6850723
וואטסאפ: 054-8089547 | info@the-lawyer.co.il
