דיני ירושה

מהי ההורשה?

ההורשה היא פעולת הענקה של רכושו של המנוח לידי יורשו. רכושו של המנוח הינו כלל זכויותיו וחובותיו של המנוח ולאחר פטירתו, מכונה אותו רכוש עזבון.

על פי חוק הירושה הישראלי קיימות זכויות מסוימות שאינן חלק מן העזבון של המנוח לאחר פטירתו, כך לדוגמא, סעיף 147 לחוק הירושה מוציא מתוך העזבון כספים בקופות תגמולים, כספים המגיעים על פי חוזה ביטוח או על פי חברות בקופת קיצבה. עולה מכך, שכספים אלו, אינם מוענקים לפי חוק הירושה, אלא כל פי הוראותיו של המנוח למנהלי הקופות או חברת הביטוח. הוראות אלו מכונות “כתב מינוי מוטבים”, והאדם מתבקש לקבוע את המוטבים בחייו על ידי מנהלי המוסדות המחזיקים בכספי הביטוח או הקופות. קיימות אלטרנטיבות נוספות לירושה של רכוש המנוח, אף שאינן מכונות “ירושה” על פי דין. לדוגמא, המנוח יכול להורות על הקמת קרן נאמנות (הקדש), אשר תחלק מרכושו של אדם לאחר פטירתו ולפי הוראותיו, לנהנים על פי בחירתו.

מהן דרכי הירושה?

בישראל ניתן לרשת באמצעות ירושה על פי דין או על-פי צוואה. הכלל פשוט. ככל שאין צוואה שקיבלה תוקף באמצעות צו קיום צוואה, יקבעו היורשים על פי חוק הירושה, ויינתן צו ירושה. היה וקיימת צוואה אשר קיבלה תוקף באמצעות צו קיום צוואה, הרי שהירושה תתבצע על פי הוראות המנוח בצוואתו.

הכלל קובע איפוא, כי כל מנת לרשת אדם, יש להגיש בקשה לצו ירושה, אם אין צוואה, או בקשה לצו קיום צוואה, אם קיימת צוואה.

היורשים על פי דין ועל פי צוואה

היורשים על פי דיני ירושה מנויים בסעיף 10 לחוק הירושה. בישראל תקפה שיטת “הפרנטלות” אשר קובעת תעדוף של שכבות יורשים בהתאם לקרבתם למנוח. כך לדוגמא, יורשיו של אדם הם בן זוגו וצאצאיו. ככל שלא היו למנוח צאצאים או צאצאי צאצאים או בת זוג, ירשו אותו הוריו, ובמקרה שאף הוריו הלכו לעולמם, ירשו אותו אחיו. תעדוף היורשים, הקדימויות ודרך החלוקה של הירושה על פי דין, מפורטים בסעיפים נוספים של חוק הירושה.

מנגד, באמצעות הצוואה יכול אדם לקבוע מי יהיה יורשו ומי ינושל. כאשר קיימת צוואה שקיבלת תוקף באמצעות צו קיום צוואה, אין עוד משמעות להוראות הירושה על פי דין, אלא בנסיבות שבהן הצוואה אינה מקיפה את כל רכושו של המנוח או שלא ניתן לקיימה בשל אחת מהסיבות המנויות בחוק. הכלל הוא שיש לכבד את הצוואה, ואולם במקרים מסויימים, שבהם מדובר בהוראות בלתי חוקיות, בלתי מוסריות או בלתי אפשריות, ישקול בית משפט אם לקבוע שהוראות אלו לא יבוצעו, על אף רצון המנוח.

התנגדות לצוואה

חוק הירושה מאפשר למי שהינו “מעוניין בדבר” להגיש התנגדות לקיום צוואה בשל עילות המנויות בחוק הירושה. ניתן להגיש גם התנגדות למתן צו ירושה, אם לדוגמא, ידוע למתנגד על קיומה של צוואה. ככל שהתביעה מתקבלת, יקבע בית המשפט את דרך הירושה וזהות היורשים בהתאם להוראות החוק. ראוי לציין, כי במסגרת הליכי התנגדות וביטול צוואה, לא דן בית המשפט בהיקף הרכוש בעזבון אלא רק בזהות היורשים והחלקים שלהם הם זכאים מתוך עזבון המנוח.

כנסו לקישורים הבאים כדי לקרוא את הערך המלא על התנגדות לקיום צוואה או ביטול צו ירושה

תביעה לפרשנות צוואה

לעיתים השאלה העומדת על הפרק אינה נוגעת לכשרותה של הצוואה, אלא להבנת הוראותיה וכוונתו של המנוח. בנסיבות אלו, אין מקום להגשת התנגדות לקיום צוואה, אלא לתביעה לפרשנות הוראות הצוואה. במסגרת תביעה שכזו, יבחן בית המשפט מהו אומד דעתו של המנוח ולמה התכוון כשרשם את הוראות צוואתו.

על בית המשפט המוסמך לדון בסכסוכי ירושה

סעיף 151 לחוק הירושה מורה כי הדיון יערך בבית המשפט לענייני משפחה ולכן בית המשפט המוסמך לדון בהתנגדות לקיום צוואה או התנגדות לצו ירושה הוא בית המשפט לענייני משפחה באיזור מגורי הנפטר. הדיון יערך על פי הפסיקה האזרחית והוראות חוק הירושה.

חרף האמור לעיל, הוראות סעיף 155 לחוק הירושה מאפשרות לצדדים לפנות בהסכמה לבית הדין הרבני ולבקשו לדון בסכסוך. סעיף 155(ג) לחוק הירושה מאפשר לצדדים להורות לבית הדין לדון על פי הדין הדתי, ובכך נפתחת הדרך לדיון על פי דין שאינו ישראלי, אלא על פי המשפט העברי או משפט דתי אחר. יודגש, כי מצב זה מחייב הסכמת כל הצדדים. בהתאם, היורשים (והטוענים לירושה) יכולים כולם להסכים פה אחד, כי בית דין הדתי יקבע במחלוקת בענייני ירושה לפי המשפט הדתי, כגון המשפט העברי.

בפרשת בת חן עוזרי, ניסו צאצאי המנוח למנוע מבת זוגו את ירושתה על פי דין משעה שהנפטר לא הותיר אחריו צוואה, אלא שהיא התנגדה למתן סמכות לבית הדין. בית הדין הרבני פסק שאין מקום לשמוע את התנגדותה, מכיון שלא היתה נשואה לו, ולכן לא “נוגעת בדבר”. באופן זה סיכל למעשה בית הדין את מעמדה של עוזרי להשמיע התנגדות, ומנע ממנה לכאורה להשמיע את טענותיה בפניו.

ברם, בית המשפט הגבוה לצדק, פסק כי מעמדה של הידועה בציבור יקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה, והתלה את פסק הדין של בית הדין הרבני. בין היתר התייחס בית המשפט לכך שמעמד “ידועה בציבור” הוא יציר החוק האזרחי וכלל אינו מוכר בדין הדתי, כעניין שעשוי לכאורה לפגוע בסיכוייה לזכות בירושה [I].

מוריש שאינו תושב ישראל

מה קורה כאשר המוריש אינו תושב ישראל? סעיף 135 לחוק הירושה מגדיר “‘מושב’ של אדם – המקום בו נמצא מרכז חייו”. בכך נקבע, כי הדין שיחול על ירושה הוא דין המושב של המנוח. מדובר בסעיף קוגנטי (מחייב) שבית המשפט לא יסטה ממנו.

לפיכך, על מנת שבית המשפט הישראלי יקנה סמכות לדון בענייני ירושה של אדם שנפטר, יש לקבוע כי המוריש היה בשעת מותו תושב ישראל או כי הניח אחריו נכסים בישראל. בהתאם לסעיף 135 לחוק, השאלה מהו מקום מושבו של המנוח נקבעת על פי מרכז חייו של המנוח במועד הפטירה. נפסק בפרשת פלונית, כי החריגים היחידים להוראת הסעיף מצויים בכללים ספציפים המפורטים בס’ 140-138 לחוק הירושה [II]. עולה מכך, כי יש מקרים בהם בית המשפט הישראלי יידרש להכיל משפט ירושה זר על הליכי ירושה המתקיימים בישראל, כאשר התנאי לכך הוא, כי מרכז חייו של המנוח היה במדינה אחרת. בהתאם, הוראת סעיף 136 לחוק הירושה קובעת כי על ירושתו של אדם חל דין מושבו ערב פטירתו. סעיף 137 לחוק הירושה מסדיר את ברירת הדין וקובע כדלקמן: “על הירושה יחול דין מושבו של המוריש בשעת מותו”.

יחד עם זאת נקבע, כי אין בקניית סמכות לדון בסכסוך ירושה, כדי לקבוע איזה דין יחול על הירושה. כך לדוגמא, בפרשת מסתורה,  קבע בית המשפט כי הדין שיחול על הירושה הינו דין המושב, אך יתכן שעל נכסים מסוימים יחול דין אחר, והוא מקום המצאם. נפסק, כי במקרה של ירושה על פי דין, יחול על הנכסים דין מקום המצאם אך ורק אם שיטת המשפט במקום בו הם נמצאים קובעת כי היא בלבד תחול על ירושתם. לפיכך, בית המשפט עשוי לדון בעניינו של תושב ישראל אשר הוריש נכס מקרקעין בלבנון, על פי הדין הלבנוני. מובן שמצב מסוג זה מחייב הבנה בדין הלבנוני ואכן, בתי המשפט נוהגים להסתמך על חוות דעת מומחה לדין זר בטרם יפסקו במחלוקת מסוג זה [III]

מקורות

[I] בג”צ 4122/02 בת חן עוזרי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואח’, פורסם במאגרי המידע

[II]  בע”מ 594/04 היועץ המשפטי נ’ פלונית, פ”ד נט(3), 297

[III] ע”א 85 / 598 מסתורה כהנא נ’ מאיר כהנא מד (3) 473