הסכם חלוקת עיזבון

סעיף 111(ג) לחוק הירושה מאפשר ליורשים לסטות מהוראות חלוקה הקובעות בצוואה באמצעות הסכם חלוקת עיזבון. ליורשים קיים איפוא שיקול דעת ביחס לאופן שבו יחולק ביניהם הרכוש שירשו, בין אם באמצעות חלוקה בעין של הנכסים או באמצעות מכר מיורש ליורש, ככל שלא ניתן לחלקו.

תנאי יסוד להסכם זה הוא שהצדדים לו יהיו היורשים בלבד, גם אם מונה מנהל עיזבון ולכן נקרא עם הסכם בין יורשים. סעיף 122 לחוק הירושה קובע, כי כאשר כל היורשים מסכימים לאמור בהסכם, אין צורך באישור של בית המשפט, אף כי ניתן לבקש מבית המשפט לאשר ההסכם באמצעות פסק דין. עוד נקבע, כי כאשר חלוקת העיזבון  באמצעות הסכם נוגעת רק לכספים או למיטלטלין, אין צורך באישור בית המשפט להסכם. בית המשפט רשאי לאשר הסכם חלוקת עיזבון כאשר אחד מהיורשים נעדר או לא יוצג כדין. מנגד, כאשר קיימת מחלוקת ברורה בין מי מהיורשים על סעיפי ההסכם, יחלק את הרכוש בית המשפט, שלא באמצעות הסכם חלוקת עיזבון, בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 110 לחוק הירושה.

הסכם חלוקה של נכסי עיזבון בין יורשים עשוי להביא לחסכון במס, ולכן ככלל, יש להמנע מחלוקה בשלבים של נכסי העיזבון שלא במסגרת של הסכם כולל בין כל היורשים או חלקם. בנוסף, הסכם בין יורשים וצדדים שלישיים אינו מהווה הסכם חלוקת עיזבון, ולכן עשוי להקים חבויות במס.

על הסכם חלוקת עיזבון חלים דיני הירושה ודיני החוזים הכללים, כך שניתן לעתור לביטולו בשל עילות הביטול שבחוק החוזים. כך לדוגמא, ניתן לטעון לביטול הסכם חלוקת עיזבון מחמת הטעייה, טעות, עושק וכיוב’.