בית המשפט ביטל העברת דירה מאם בת 88 לבנה, והורה להשיב 800,000 ₪
- מספר תיק
- תמ"ש 42085-01-22
- בית המשפט
- בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו
- המותב
- סגן הנשיאה, השופט יהורם שקד
- תאריך ההחלטה
- 2.12.2024
מה נפסק?
שלוש התביעות התקבלו במלואן. עסקת המתנה בבית המגורים הוצהרה בטלה והאם הוכרזה כבעלים של מלוא הזכויות; הבן חויב להשיב 800,000 ₪ תמורת המגרש, בניכוי מסים שיוכיח, בצירוף הצמדה וריבית; ניתן צו למתן חשבונות; והבן חויב ב-80,000 ₪ הוצאות.
אישה בת 88, אלמנה, אינה יודעת קרוא וכתוב. שבעה ילדים ילדה, ואחד מהם גר איתה בבית. הוא זה שנותן לה את התרופות, הוא זה שמחליט אם היא הולכת לרופא, הוא זה שרשום כמיופה כוחה בבנק. בתוך ארבע שנים עבר אליו כל רכושה: קודם תמורת המגרש, אחר כך הבית עצמו — ללא תמורה. כשהאחים שאלו, קיבלו תשובות מתחמקות.
ב-2 בדצמבר 2024 קיבל בית המשפט את שלוש התביעות במלואן.
מה נפסק בכל אחת מהתביעות?
עסקת המתנה בבית המגורים הוצהרה בטלה, והאם הוכרזה כבעלים של מלוא הזכויות בבית. הבן חויב להשיב 800,000 ₪ — תמורת המגרש — בניכוי מסים שיוכיח ששולמו, בצירוף הצמדה וריבית ממועד קבלת הכספים. ניתן צו למתן חשבונות, המאפשר עיון בדפי הבנק של האם מהמועד שבו צורף הבן לחשבונותיה. בנוסף חויב ב-80,000 ₪ הוצאות.
שלוש התביעות שאוחדו: תמ“ש 42085-01-22 (מתן חשבונות), תמ”ש 42121-01-22 (השבת תמורת המגרש) ותמ“ש 42102-01-22 (ביטול העברת בית המגורים).
איך הגיע התיק לבית המשפט?
האב נפטר ב-1998. כל שבעת הילדים הסתלקו אז מעיזבונו לטובת האם — מתוך הנחה, שכולם העידו עליה, שהרכוש יחזור אליהם בבוא היום. כך הפך הבית בהרצליה לרכושה המלא, לצד מגרש בגבעת אולגה.
באוקטובר 2014 נמכר המגרש. לא האם מכרה אותו — הוא נמכר באמצעות ייפוי כוח נוטריוני בלתי חוזר לטובת הבן, ייפוי כוח שמעולם לא הוצג בהליך. התמורה הגיעה אליו. בפברואר 2018 הועבר גם הבית לבעלותו, ללא תמורה. באוקטובר 2020 מונה לאם אפוטרופוס, שאמר את מה שהאחים חשדו בו: הנסיבות מעלות חשד לניצול.
מה קבע המומחה על כשירותה?
המומחה מטעם בית המשפט קבע כי הממצאים בתיקה הרפואי “מעוררים ספק לגבי כשירותה המשפטית” במועד העברת הבית. בעדותו הוסיף שגם אם הדמנציה לא הייתה חמורה ב-2018, “היה לה קשה לקבל החלטות” — ואז שאל: “אישה עם דמנציה שלא יודעת לכתוב ולקרוא, היא הייתה יכולה לעבור על ההסכם?”
בתשובות ההבהרה הוא חזר אחורה עד 2014, שנת מכירת המגרש: כבר אז איבדה האם את היכולת להתלבש ולהתרחץ ואת השליטה בסוגרים, ובהיעדר מחלה אחרת שתסביר זאת — “יש להניח כי מדובר ב… ביטויים קליניים של הפרעה קוגניטיבית מג’ורית (דמנציה)”.
ברקע: האם לא נבדקה על ידי רופא במשך כשלוש שנים באותה תקופה.
ואז הפרט שקשה להתעלם ממנו. ימים ספורים לפני החתימה הודיע הבן למרפאה שאמו אינה יכולה להגיע כי נקעה את רגלה. ימים אחדים לאחר מכן נסעה איתו לתל אביב וחתמה. כשעומת עם זה השיב: “מה הבעיה, הראש בסדר”.
למה מתנה נבדקת אחרת מכל עסקה אחרת?
נקודת המוצא בדין היא שכל אדם כשיר לפעולות משפטיות (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות), וחזקה זו עומדת גם אם מונה לו אפוטרופוס מאוחר יותר (רע“א 3323/98 זקן נ’ קצין התגמולים). זו נקודת פתיחה נוחה למי שקיבל את המתנה.
אלא שמתנה אינה עסקה רגילה. בעסקה מסחרית יש משא ומתן, שני צדדים עם אינטרסים מנוגדים, וחוזה שמעיד על עצמו. במתנה אין כלום מזה — צד אחד נותן, השני מקבל, ואין דבר חיצוני שממנו אפשר ללמוד על רצונו האמיתי של הנותן. לכן נקבע כי “בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירות דעתו של הנותן קפדנית במיוחד” (ע“א 7051/93 האפוטרופוס הכללי נ’ גולדברג), ושאינטרס ההסתמכות של המקבל נסוג מפני הצורך לוודא שהנותן באמת רצה (ע”א 3354/18 פלונית נ’ פלונית).
בפועל: מי שקיבל מתנה מקרוב משפחה קשיש יידרש להראות יותר, לא פחות.
מה קרה במשרד עורכת הדין?
עורכת הדין שערכה את תצהירי המתנה הובאה להעיד כדי לחזק את גרסת הבן. בית המשפט קבע שעדותה עשתה את ההפך — היא החלישה אותה וחיזקה דווקא את האחים.
היא לא ביקשה חוות דעת רפואית או פסיכוגריאטרית, והסתמכה על התרשמותה בלבד. מעמד החתימה לא תועד ולא צולם. כשנשאלה מדוע — מדובר באישה שאינה יודעת קרוא וכתוב, ואפשר להחתים אותה על כל דבר — השיבה: “אני לא מומחית לענייני ירושה, זה לא העבודה שלי”.
כל התיאום נעשה מול הבן: הוא יצר את הקשר, מסר את פרטי העסקה, הביא את האם, ונכח בכל הפגישות.
באותו מעמד נחתם גם תצהיר בעניין המגרש. לפי עדותה ביקשה האם “שלא ייקחו לו את הקרקע” — אלא שהמגרש נמכר ארבע שנים קודם לכן, והתצהיר עסק בהעברת הכסף. בית המשפט ראה בפער הזה חשש כבד שהאם לא ידעה כלל אם היא מעבירה קרקע או כסף.
ובצוואה שנערכה באותו יום, שבה הבן הוא היורש היחיד, נכתב “זכויות היורשים” — בלשון רבים. ההסבר שניתן לכך נמצא, בלשון בית המשפט, “חסר שחר”. גם לא נרשם בצוואה שהוקראה למצווה — דרישה שבדין כשהמצווה אינו יודע קרוא.
שלוש אפשרויות, ורק אחת מהן מחזיקה
בשאלת המגרש הציב בית המשפט שלושה תרחישים אפשריים ובחן אותם זה מול זה:
שזה היה רצון האב. אלא שהבן מעולם לא אמר זאת לאחיו — להפך, הוא סיפר להם שהמגרש קיים ושהזכויות לא נפגעו. ואם זה היה רצון האב, מה מנע ממנו לערוך צוואה?
שזו הייתה יוזמת האם. אלא שכל הצדדים הסכימו שהאם אינה רמאית — וקשה ליישב זאת עם העברת המגרש לבן דווקא אחרי שכל הילדים הסתלקו לטובתה. ומדוע בכלל להשתמש בייפוי כוח בלתי חוזר, אם לא הייתה מניעה שתחתום בעצמה? ואם התקשתה להגיע לעורך דין — כיצד לא התקשתה להגיע לנוטריון?
שהבן פעל מיוזמתו. זו האפשרות שנותרה, ובית המשפט קבע שהיא הסבירה.
איך נשברה גרסת הבן?
שתי גרסאות שאינן יכולות לדור יחד: מצד אחד האם ביקשה להסתיר מהאחים, מצד שני כולם ידעו ממילא. אם כולם ידעו — מה היה להסתיר?
הוא ובא כוחו טענו שוב ושוב שדבר לא הוסתר. משהתברר שבידי האחים תמלולי שיחות, השתנתה הגרסה: לא סיפרתי “כי זה היה יוצר בלגאן”. בכתב ההגנה הצהיר שלמיטב ידיעתו האם מעולם לא ערכה צוואה — כשנה וחצי אחרי שבא כוחו הקודם אמר לבית המשפט: “יש צוואה”.
בחקירה הנגדית ספר בית המשפט למעלה משישים פעמים שבהן השיב “לא זוכר”, עד שהעיר: “יש פה יותר מידי לא זוכר, לדברים האלה יש משקל”. בשלב מסוים הסביר את שכחתו כך: “תשמע, יש לי קצת דמנציה”. כשנשאל היכן הפקיד את תמורת המגרש השיב “לא מעניין אותך”, ונדרשה הוראה מפורשת של בית המשפט כדי שיענה.
ארבע שנים אחרי שקיבל את הכסף החתים את אמו על תצהיר המאשר בדיעבד את ההעברה. למה עכשיו? “שהעניין יהיה מסודר, סגור”.
בית המשפט הזכיר את ע“א 765/18 חיון נ’ חיון, שם נקבע כי שקרים של בעל דין בליבת המחלוקת “הם לבדם צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות”.
מה שסגר את התמונה
בסיכומו של דבר עמד בית המשפט על התלות: הבן נתן את התרופות, הבן החליט אם ומתי תלך לרופא, הבן החליט מה תאכל ומתי. “תחת מכלול נסיבות אלו, אני מתקשה לראות כיצד האם הייתה יכולה לעמוד מול רצונו”.
ולבסוף הסתירה שאי אפשר ליישב: הבן מנע מאמו ביקור אצל רופא במשך כשלוש שנים בטענה שאינה מסוגלת להתייצב — ובאותה תקופה הביא אותה שלוש פעמים למשרד עורכת הדין, לבצע פעולות ברכושה.
בית המשפט אף תהה מדוע, לשיטת הבן, העברה בחיים “מונעת” שרצון האם לא יקוים בעוד העברה לאחר פטירה אינה מאפשרת זאת — והשיב בעצמו: ככל הנראה סבר שהעברה בחייה תמנע מאחיו לפעול לביטולה בהצלחה.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים.
מה זה אומר עבורכם?
חתימה במשרד עורך דין אינה חסינה. כשההורה קשיש ותלוי בילד שקיבל את המתנה, נבחנת גמירות הדעת בקפדנות מוגברת — ובפועל מה שהכריע כאן לא היה מסמך אלא אמינות: סתירות בין גרסאות, מסמך שנחתם בדיעבד, וייפוי כוח שלא הוצג.
הנושאים שפסק הדין נוגע בהם
האם פסק הדין הזה רלוונטי לתיק שלכם?
פסק דין דומה אינו מכריע תיק — הנסיבות הן שמכריעות, והפער בין השניים הוא בדרך כלל מה שמכריע את התוצאה. לבחינת המשמעות לגבי המקרה שלכם,אפשר לקבוע פגישת ייעוץ.