מהי צוואה הדדית ומהי צוואה משותפת? צוואה הדדית היא צוואות שערכו בני זוג, כאשר הוראותיה מבוססות או נסמכות על הוראות בן הזוג האחר[i]. צוואות הדדיות תהיינה גם משותפות, שעה שהוראותיהן הן תוצאה של החלטה משותפת של בני הזוג. בית המשפט קבע בפרשת סלומון:

"צוואה היא משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת באשר לתוכנה… צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה". בפרשת מלמד נקבע כי "צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד מהמצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים ללא הסדרים אלה"[ii]

צוואה הדדית. הכירו את המונח
צוואה הדדית. הכירו את המונח

לפיכך, אם בני הזוג החליטו על הוראותיה של הצוואה יחדיו, הרי שתהיה משותפת, ואם מדובר בהסדרים היוצרים זיקה בין רכוש בני הזוג ויעדו, הרי שהצוואה תהא הדדית. כאשר מבקשים לתקוף שינוי בצוואה הדדית יש לקבוע אם הצוואה היתה משותפת ובנוסף, מהו מועד עריכתה, וזאת בשל תיקון החוק בהקשר לביטול הצוואה ההדדית בשנת 2005 בהתייחס לפגיעה באינטרס ההסתמכות. לפי תיקון זה קובע בית המשפט כי אם מדובר בצוואה הדדית, במסגרתה מסתמכים הצדדים על החלטה משותפת לגבי זהות הזוכים והיקף הזכיה, הרי שיש גם לפרשה לפי רצון המצווים יחדיו. המשמעות היא, שבית המשפט בודק מה היה אומד דעתם של שני המצווים, ולא מה היה רצונו של אחד מהם בלבד, כנפסק בפרשת לרנר:

"בפרשנותה של צוואה משותפת והדדית שָאנִי. כאן באים אנו לאמוד את דעתם המשותפת של שני המצווים כאילו הם אחד. כאן באים אנו ללמוד על כוונתם של המצווים דווקא מתוך הדמיון ומתוך השוני שבהוראותיהם מתוך הזיקה והתלות שבין הצוואות – אם נעשו בשני מסמכים נפרדים – ומתוך תשומת לב לאינטרס ההסתמכות…"

בהמשך קובע בית המשפט, כי אמנם מצווה לקיים את דברי המת, אלא שאת אומד דעתו במקרה של צוואה מטעם שני בני הזוג יש לפרש על פי רצונם המשתמע המשותף של עורכי הצוואה:

 "צוואתה של המנוחה, ככל צוואה אחרת, מתפרשת על פי אומד דעתו של המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965). בכך בא לידי ביטוי העיקרון המרכזי כי יש לקיים את דברי המת. על אומד דעתו של המצווה למד הפרשן מלשון הצוואה ומתוך הנסיבות (ראו, ע"א 490/99 הקדש מנחם ובלומה אטינגר נ' תנחום אבן טוב, פ"ד נז(5) 145, 156). ודוק, במקרה של צוואות משותפות והדדיות, אין להסתפק באומד דעתו של אחד המצווים בלבד. יש להתחשב באומד דעתם המשותף של שני המצווים (שם, שם). מה היה, אם כן, אומד דעתם של בני הזוג בעת עריכת הצוואות?"[iii]

אומד דעת משותף או יחידני של עורך הצוואה

התייחסות לאומד הדעת של בני הזוג מחייב הגדרה של המונח, בפרט לאור העובדה שסעיף 54(א) לחוק הירושה עושה שימוש בביטוי "אומד הדעת של המצווה". הפירוש לביטוי הינו כוונתם הסוביקטיבית של הצדדים, כפי שהיא עולה משפת הצוואה, ואם לא עולה ממנה, כפי שהיא עולה מן הנסיבות. לאמוד, משמעו, לשער, לשקול ולהעריך את הנתונים השונים ולהשתמש במסקנה בכדי להגיע לתוצאה שאינה סופית או מדוייקת, אלא משוערת. משנקבע אומד דעתם של הצדדים, ניתן לפרש את הדרך שבו תקויים הצוואה במקרה שהוראותיה אינן מדוייקות, ויתרה מכך, ניתן להעריך גם את הסתמכות הצדדים לצוואה ההדדית על הוראותיה, ומה היה רצונם האחרון.

אין לכחד, כי בעריכת צוואה מאין זו מונע מעצמו אדם להחליט בדבר עתיד רכושו בהתאם לרצונו האישי. מכאן נולד עיקרון ההסתמכות עליו מבקש המחוקק להגן. נקבע כי נאסר על האדם לשנות את צוואתו ההדדית המשותפת לאחר עריכתה, ללא ידיעת האחר, מקום שהאחרון מסתמך על תוכנה. זאת, על אף העובדה שמותר לאדם לשנות את צוואתו בכל עת. בפרשת פייט נקבע כי הוראה האוסרת שינוי בצוואה – בטלה שכן: "…אכן ההוראה בצוואה על פיה אין המנוח רשאי לבטלה או לשנותה, אלא בידיעת או הסכמת המשיבה בכתב, נוגדת את האמור בסעיף 27 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ועל כן הוראה זו בטלה". לכאורה, אומד הדעת אינו נלמד מצורתה של הצוואה ההדדית, שכן נפסק: "ראינו כי הכלי המשפטי של צוואה הדדית בין בני-זוג הוא מקובל מאד, ואין בו כל פגם, ולעניין זה אין נפקא מינה אם הצוואה ההדדית נערכת במסמך אחד או בשני מסמכים נפרדים בנסיבות העניין" (ת"ע (ת) 4860/99 יעקב פייר נ' אולגה לרנר , תשסא (2001) 145 (פורסם במאגרי המידע).

צוואה הדדית: הסתמכות של בן זוג

ברם, נקבע בתיקון לחוק, כי החובה להודיע על השינוי בכל צוואה הדדית שערך אדם לחברו, תקפה רק ממועד התיקון לחוק ואילך. לכן, פסק בית המשפט בפרשת מלמד, כי כאשר מבקשים לתקוף צוואה מאין זו שנערכה לפני מועד התיקון בשנת 2005, יש להוכיח את ההסתמכות של בן הזוג האחר על הוראות הצוואה ההדדית[v].

משמעות הדבר היא, כי צוואה שנערכה לאחר התיקון לחוק זוכה לחזקה חלוטה בדבר קיומה של ההסתמכות, וזו שנערכה לפני התיקון לחוק, נדרשת להוכחת ההסתמכות. אם יוכיח צד למשפט, כי עורך הצוואה ההדדית לא הסתמך על הוראותיה בהתייחס לרצון להוריש למאן דהוא את רכושו, הרי שביטולה של הצוואה יהא כשר, אף אם לא הודיעו לו על כך.

התנאי הראשון להוכחת הסתמכותו של מצווה הוא שכנועו של בית המשפט בכך שההסדרים שנקבעו בצוואות ההדדיות הן תולדה של החלטה משותפת בין בני הזוג ולא היו נערכים, לולא החלטה זו. לפיכך, באופן פרדוכסלי עשויה פסיקה זו לפתוח פתח לשכנוע בית המשפט דווקא באי קיומו של אומד דעת משותף, שכן לו יוכח קיומו של בן זוג דומיננטי, אשר "לובש את המכנסיים" והוא אשר קבע את האג'נדה של בני הזוג ויחסיהם עם העולם החיצון, הרי שיש להתייחס דווקא לאומד דעתו שלו, ולעובדה שרצונו התקבל על ידי בן הזוג השני. הצלחת מהלך זה מאפשרת להוכיח לבית המשפט כי רצונו של בן הזוג הדומיננטי היה זה המופיע בצוואה, ובאופן שכזה לבטל את טענת ההסתמכות של האחר, ולאפשר את ביטול הצוואה, ללא סנקציה רכושית.

כאמור, בית המשפט קבע בפרשת מלמד, כי שינוי הצוואה ההדדית ללא ידיעת האחר מהווה חוסר תום לב, מקום שבן הזוג שנותר בחיים הופך לנאמנו של הנפטר שכן "…עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. יתכן גם שניתן לקבוע בישראל כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השנייה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה), שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי)) [vi]. בכך, פתח בית המשפט פתח לפרשנות הצוואה על בסיס דיני החוזים והעיקרון הכללי של תום לב, אשר חולש על כל תחומי המשפט.

טענת יורשים בשם הסתמכות בן הזוג

ביטול צוואה. גם זה קיים
ביטול צוואה. גם זה קיים

ראוי לציין, כי גם היורשים רשאים להגיש תביעה בשם עיזבון המנוח בעילת הסתמכות, אך במקרה שכזה היא עשויה להדחות מחמת מניעות[i], אם חלף זמן רב ממועד התגבשות העילה. הרעיון שבסיס זכאותו של יורש לתבוע בשם המוריש מיוסד על העובדה שהעיזבון כולל את זכויותיו של המוריש (כמו גם את חובותיו). אחת מזכויות אלו הינה הזכות לתבוע בגין רכוש ו/או פגיעה ברכוש של המוריש, גם אם הלך לעולמו. המניעות שציינו לעיל נולדת מעצם שתיקתו של המוריש ביחס להסתמכותו שלו, משעה שבימי חייו יכול היה לתבוע את זכויותיו על פי הצוואה הדדית.

ביטול צוואה הדדית: איך זה עובד?

צוואה הדדית מוגדרת בס' 8א. לחוק הירושה, כצוואה שעורכים בני זוג מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר. לצוואה מסוג זה משמעות הסכמית הגורסת כי בני הזוג כרתו ביניהם הסכם שאותו יש לקיים. לפיכך, קיימת חשיבות לכך שהצוואה לא תבוטל על ידי בן זוג אחד באופן חד צדדי, ללא ידיעת בן הזוג האחר.

כאשר באים לבחון האם ביטול צוואה הדדית נערך כדין, מתייחסים גם למועד עריכתה. צוואות שנערכו לפני 2005 אינן נהנות מהנחת היסוד שהתקיים הסכם בין בני הזוג, וברירת המחדל היא, שלא קיימת הסתמכות ביניהם. מכאן, שבן הזוג רשאי לבטל את צוואתו, מבלי שבן הזוג האחר ידע על דבר הביטול, ועדיין להינות כזוכה בצוואה ההדדית של בין הזוג האחר. בפסיקת בתי המשפט לא נסגרה הדלת על האפשרות להוכיח את קיומה של ההסתמכות באמצעות אינדיקציות פרשניות.

בשנת 2005 תוקן תיקון מס' 12 לחוק הירושה המפרט את הדרכים שבהם ניתן לבטל צוואה הדדית. התיקון הופך את ברירת המחדל, כך שצוואה מקימה הסכם ויוצרת הסתמכות בין בני הזוג, ומפרט כיצד ניתן לבטל צוואה המוגדרת כהדדית.

חוק הירושה קובע, כי מי שמבקש לבטל צוואה המוגדרת הדדית ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה לבן הזוג האחר. הודעה זו תבטל את הצוואות של שני המצווים. לאחר מות מי מבני הזוג, המבקש לבטל צוואתו יסתלק מכל רכוש שעתיד לרשת בעקבות קיום הצוואה, ואם כבר חולק העיזבון, ישיב את כל הרכוש שקיבל אל העיזבון, או את שוויו.

קראו עוד: צוואה בכתב יד
קראו עוד: צוואה בעל פה

מעוניינים בשירות משפטי בנושאי צוואות וירושות? פנו לד"ר עו"ד רן מובשוביץ, עורך דין לענייני ירושה. צרו קשר או השאירו פרטים כאן באתר

מקורות למאמר זה

[i] סעיף 8 (א') לחוק הירושה, תשכ"ה-1965

[ii]  ע"א 4402/98 מלמד נ' אשכנזי [1], בעמ' 709

[iii] בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס)

[iv] רע"א 702/94 פייט נ' פייט [8])

[v] ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' סלומון אשכנזי פד"י נג (5) 703

[vi] ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' סלומון אשכנזי פד"י נג (5) 703

[vii] ע"א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין (פורסם במאגרי המידע)