המאמר לפניכם עוסק בנושא של צוואה בכתב יד והוא מובא מתוך הספר "סכסוך הירושה הלכה למעשה", מהדורת 2015.

סעיף 19 לחוק הירושה קובע כי 3 רכיבי היסוד של צוואה זו הם: תוכן הרשום כולו בכתב ידו של המצווה, תאריך וחתימת המצווה. על פי האמור בסעיף 25 לחוק הירושה, הרכיב היסודי בצוואה בכתב יד הוא, כי כל תוכנה יהיה רשום בכתב ידו של המצווה. המשמעות היא שתאריך וחתימת המצווה אינם משום רכיבים יסודיים וניתן להכשיר פגם שנפל בהם ואילו רישום הצוואה בכתב ידו של המנוח הוא תנאי בל יעבר, שכן כתב היד הוא סימן לאמיתותה של הצוואה (ראו פרשת קניג).

צוואה בכתב יד. מה אומר החוק?
צוואה בכתב יד. מה אומר החוק?

חריג שנקבע לאחרונה מתייחס לדרישת הכתב בצוואה בכתב יד. בעבר נקבע, כי כל הצוואה חייבת להיות ערוכה בכתב ידו של המצווה[i] על יסוד סעיף 25(ב)(1) לחוק הירושה אשר קובע כאמור. במקרה מירב קבע הרשם לענייני ירושה כי ניתן ליתן תוקף של צוואה למסמך הוראות שכתב אדם בדבר אשר יעשה ברכושו לאחר מותו, כאשר רק חלק מן המסמך כתוב בכתב ידו של המצווה המנוח. הרשם הסתמך על האמור בסעיף 38(ב') לחוק הירושה המאפשר לבטל רק חלק מהצוואה ולקיים את יתר הוראותיה בקיום חלקי[ii]. מקרה שכזה יתכן, אם אותו חלק המסמך, הכתוב בכתב ידו של המצווה, מכיל את כל הדרישות החלות על צוואה בכתב יד, ובכלל זאת, ניתן להבין הימנו ללא שמץ של ספק, מה היה רצונו של המצווה ומה גמר בדעתו לצוות.

בפרשת שולש נטען, כי צוואה נכתבה בכתב יד עבור המנוח על ידי אלמנתו, כאשר הוא מקריא לה את דבריו, וכל זאת בשעה שבני הזוג ערכו צוואות הדדיות. הצוואה נחתמה על ידי המנוח. יום לאחר עריכתה, הפקיד המנוח את הצוואה בבית המשפט, ומזכיר ביהמ"ש אישר שקיבל מעטפה חתומה המכילה את המסמך, לאחר שהמנוח הצהיר בפניו כי היא מכילה את צוואתו. בית המשפט קבע כי לא ניתן להכשיר את הצוואה, אם לא נרשמה בכתב ידו של המצווה, משעה שמדובר בהעדר מוחלט של "היסוד או המרכיב המרכזי והמכריע של עריכת המסמך בכתב יד"[iii].

נקבע, כי העובדה שנערכו צוואות הדדיות אינה מאפשרת הגמשה של כללי הצורה. בית המשפט דחה את הטענה כי הפקדת הצוואה לפי סעיף 21 לחוק הירושה יש בה כדי לרפא את העדר כתב ידו של המצווה, שכן על פי לשון הסעיף עצם ההפקדה מהווה לכל היותר חיזוק ראייתי לעובדה שמדובר בצוואת המנוח, והיא אינה תחליף לראיה לאמיתות הצוואה ולגמירות דעתו של המנוח[iv]. במקרה ש.י נטען כי צוואה בכתב יד אמנם נרשמה על ידי המצווה, ואולם התאריך לא נרשם על ידה. בית המשפט הסתייע במומחה לכתב יד מטעמו, ולאחר שהתברר כי קיים ספק ביחס לזהותו של רושם התאריך, קבע כי נפל פגם צורני בצוואה[v]. כזכור, פגם צורני אינו מביא לפסילתה המיידית של הצוואה ואולם באותו מקרה קבע בית המשפט בהתאם להלכה בפרשת פלוני כי פגם ברכיבים הצורניים עשוי להוות אינדיקציה חיובית לכך שהמסמך כלל אינו צוואה[vi]. בית המשפט התייחס בהמשך פסק דינו לעובדת חסרונו של התאריך על מסמך תוספת לצוואה, כנתון המקים ספק בדבר רצונה האחרון של המצווה, אפילו אם נניח שהיא זו שרשמה את הדברים בצוואה.

במקרה שולשטיין נפסק כי הצהרה מודפסת במכונת כתיבה בדבר היותו של המסמך "צוואה בכתב יד" אינה יכולה להפוך מסמך מודפס למסמך בכתב יד. מדובר בהעדר של היסוד המרכזי הנדרש לעריכת צוואה בכתב – קיומו של כתב ידו של המצווה, ולכן לא ניתן להשלים החסר מכח סעיף 25 לחוק הירושה[vii]. בית המשפט התמודד עם טענה בדבר קיום של שתי צוואות עצמאיות על גבי מסמך אחד, האחת מודפסת בעדים והשנייה בכתב יד. המנוח ערך צוואה מודפסת בעדים ובמועדים שונים לאחר עריכתה הכניס שינויים בכתב ידו במקומות שונים במסמך הצוואה, בתוך שהוא מוחק חלקים מתוך ההוראות, ורושם הוראות חלופיות המתייחסות למחיקות בכתב ידו. המצווה חתם על כל השינויים והתוספות בצירוף תאריך. בין היתר, נטען כי אותם שינויים משקפים צוואה חדשה בכתב יד או מבטלים חלקית את הצוואה המקורית בעדים. לטענת היועץ המשפטי לממשלה, לא ניתן היה להתייחס לתיקונים כצוואה עצמאית, מכיון שהמילים הרשומות בכתב יד חסרות משמעות כשלעצמן, וניתן להבין את משמעותן רק מתוך התייחסות למילים המודפסות, ולפיכך, הצוואה אינה רשומה כולה בכתב יד, מדובר בצוואה סתומה, שאף אינה עומדת בדרישות החוק.

המאמר מתוך הספר "סכסוך ירושה הלכה למעשה"
המאמר מתוך הספר "סכסוך ירושה הלכה למעשה"

בית המשפט קבע, כי אין פגם בעובדה שההוראות הכתובות אינן מובנות כשלעצמן אלא מקבלות משמעות רק מתוך התייחסות להוראות המודפסות, שכן על פי סעיף 54(א') לחוק הירושה, ניתן לקיים צוואה הנדרשת לפרשנות, "…לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". מכאן, שהתוצאה להוכחת הטענה כי הצוואה כולה לא נרשמה בכתב ידו של המצווה תהיה פסילת הצוואה, ללא אפשרות להכשרתה ואולם אין בכך למנוע שבתוך צוואה בכתב יד תופענה גם מילים מודפסות, אשר אף עשויות לשמש לפרשנות הצוואה[viii]. בית המשפט קיבל ערעור על פסילתה של צוואה בכתב יד, לאחר שהוברר שנקודת המוצא של ביהמ"ש לענייני משפחה היתה כי מדובר בצוואה בעדים. נקבע, כי עצם ההתייחסות לפגמים שנפלו בצוואה בעדים, כאשר הצוואה הינה בכתב יד, מאיינת למעשה את פסק הדין, שכן לא מדובר באותם הפגמים ואף לא באותם רכיבי יסוד, אותם יש לבחון. נקבע, כי אפילו הצדדים למשפט ראו את סיווג הצוואה כצוואה בעדים, בית המשפט אינו יכול  להתעלם ממהותה האמיתית והנכונה של הצוואה, והקו המנחה של המחוקק הוא ליתן תוקף לרצונו של המצווה ולקיים דברו[ix]. בהיות הצוואה מקיימת את הדרישות בחוק להוות צוואה בכתב יד, נפלה טעות בסיווגה כצוואה בעדים[x].

מסמך הנחזה למכתב המיועד לעורך דינה של המנוחה, והמכיל הנחיות לגבי חלוקת רכושה הינו צוואה בכתב יד ולא התחייבות או מכתב לעורך דין, משעה שהינה מכילה הוראות מפורטות כיצד לחלק את כלל נכסי המנוחה, ולשונה הוא בעיקרו סגנון צוואה, לרבות התייחסות למצבה הנפשי של המצווה ולרבות הכלת נימוק להדרת בנה מירושתה. נקבע כי ההצהרה "במצב תקין אני כותבת את הדברים האלו…", הינה נוסח של מצווה "המבקש להדגיש שיש להתייחס ברצינות להוראותיו" וכי המסמך מכיל את כל הרכיבים הנדרשים מצוואה זו [xi].

משמעות דרישת כתב היד בצוואה

דרישת כתב היד היא מהותית ולכן נפסק בפרשת פז כי לא ניתן לערוך צוואה משותפת (והדדית) הרשומה בכתב ידו של אחד המצווים בלבד[xii]. למרות זאת, ניתן לערוך שתי צוואות בכתב יד באותו מסמך[xiii], ובלבד שהן כתובות כל אחת בכתב ידו של המצווה, ולפיכך ניתן לערוך צוואה הדדית בכתב יד, ובלבד שכל מצווה ירשום את צוואתו. ניתן לכתוב את הצוואה במספר מועדים, ואין חובה לערוך אותה בפעם אחת בלבד ולפיכך ניתן לקיים הצוואה אף אם אינה נושאת תאריך או שהתאריך המצוין עליה שגוי ואינו תואם את מועד עריכתה (בתנאי שבית המשפט השתכנע באמיתות המסמך) ואולם עצם קיום התאריך, הוא מן הסימנים התומכים באמיתותה של צוואה, ולפיכך יש לחסרונו משמעות, כאמור בפרשת קניג. צוואה בכתב יד אשר נושאת מספר תאריכים המתייחסים למועדי עריכתה אינה פגומה כלל[xiv]. החתימה על צוואה בכתב יד אינה חייבת להיות חתימתו הרגילה של המצווה, וכל שנדרש הוא שתהיה שלו, ובכתב ידו[xv].

בפרשת סבג קבע בית המשפט, כי קיימת אפשרות לחתימה שהינה כינוי ספרותי של המצווה[xvi]. עם זאת, בפרשת אלוני נקבע, כי סטייה מצורתה הרגילה של החתימה, כגון באמצעות טביעת אצבע, עשויה לגרום לספק באמיתות הצוואה[xvii]. אין משמעות למיקומה של החתימה לרבות לכך שהמצווה חתם רק על העמוד האחרון למסמך אך גם נפסק, כי העדר חתימה על כל אחד מעמודי הצוואה עשוי לגרום ספק באמיתותה אם קיימות נסיבות עובדתיות נוספות התומכות במסקנה זו ואולם, המצווה יוצא ידי חובתו, אם חתם על הדף האחרון המיועד לחתימתו[xviii]. בפרשת שנצר נקבע, כי המחוקק לא הורה מהו המקום הראוי לחתימה על מסמך צוואה בכתב יד. נפסק כי ככל והמסמך הינו אותנטי ונרשם כולו בכתב ידו של המנוח, אין ליתן משקל רב לשאלת מיקומה הראוי של החתימה תוך העמדת דרישות צורניות שאין להן אזכור בלשון החוק[xix]. העדר חתימה במיקום המסומן לקיומה אינו פוסל את הצוואה. נקבע כי המחוקק לא קבע מהו המקום הראוי לחתימה על גבי הצוואה[xx]. ברם, אף אם אין חתימה, ניתן לרפא את הפגם, שכן זהו אינו רכיב יסודי בצוואה[xxi]. בית המשפט הכשיר צוואה במקרה בו המסמך היה מורכב משני עמודים, כאשר על הדף הראשון שהכיל הוראות מהותיות לא היתה חתימה ואילו על הדף השני נמצא אישור המצווה וחתימתו, שכן לא היה לו ספק באמיתות הצוואה:

"העדויות ביחס לאמיתות מסמך רב גליונות כצוואה, שאינו חתום כמקובל על כל הגליונות, ושאר הנסיבות הסובבות את המקרה, חייבות להיות ברורות וחלקות ללא דופי ובלי לעורר חשד כלשהו"[xxii]

ביחס ללשון הצוואה, נפסק במקרה ל.פ כי אין פגם בעובדה שהוראות ההנחלה אינן רשומות בלשון ציווי, שכן סעיף 54(ג) לחוק הירושה קובע כי צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת. בפרשה זו אוזכרה גם הוראת סעיף 40 לחוק הירושה המתייחסת לנושא הצוואה וקובעת כי אין חובה לצוות את כלל הרכוש המנוח בצוואתו, וכי צוואה המורה על הנחלת חלק מרכוש המנוח בלבד אינה פגומה בשל כך[xxiii]. המבחן לקיומה של גמירות דעת בצוואה שבכתב יד הינו מבחן חיצוני-אוביקטיבי והתנאי המקדים להוכחתה הוא קיומו של מסמך הרשום כולו בכתב ידו של המצווה, רישום תאריך וחתימה, שכן כל אלו הם סימנים המצביעים על גמירות דעתו של המצווה[xxiv].

עצם קיומו של כתב ידו של המצווה, הינו יסוד להוכחת גמירות דעת לערוך את הצוואה, ובלעדי יסוד זה, לא קיימת צוואה. לעומת זאת, את חסרונם של התאריך והחתימה רשאי לתקן בית המשפט ואולם העדרם או פגמים שנפלו בהם עשויים לטעת ספק בגמירות דעתו של המנוח. ככלל, צוואה בכתב יד קשה יותר לקיום, מכיון שקל מאד לערכה, והיא אינה דורשת אפילו עדים. לשון אחר, זוהי צוואה שמרכיב הטקסיות חסר בה. ברור, כי בעת עריכת צוואה בכתב יד, המצווה חשוף ביתר שאת להשפעה בלתי הוגנת, תחבולות ואיומים אשר קשה לברר או להוכיח את קיומם. ולפיכך, נקבע בפרשת לביא כי נטל ההוכחה מול בית המשפט שמדובר בכתב ידו של המצווה מוטל על מי שמבקש לקיימה וזאת בשונה מצוואה בעדים או מצוואה בפני רשות[xxv]. נפסק כי על המבקש לקיימה רובץ נטל הראיה להוכיח כי אותו פגם אינו מהותי והצוואה אמיתית:

"תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי, ובנוסף לו, על המבקש לקיים את הצוואה להוסיף ולשכנע את ביהמ"ש שאמנם מונחת בפניו צוואת אמת"[xxvi]

סעיף 25(ב) לחוק הירושה מכיל דרישה מפורשת ביחס להוכחת גמירת דעתו של המצווה בצוואה בכתב יד. דרישה זו לא נכללה בסעיף 25(א) לחוק העוסק בסוגי צוואות אחרות. טעמה של הדרישה מצוי בהעדרה של הרשמיות הנלווית לעריכתן של צוואה בעדים, צוואה בפני רשות ו-צוואה על-פה, שאופן עריכתן הטקסי, מעיד אף הוא על גמירות דעתו של המצווה. מכאן, שנטל הוכחתה של גמירת-הדעת בצוואה בכתב יד כבד מנטל הוכחתה של גמירת-הדעת בצוואות בצורות אחרות[xxvii].

צוואה בכתב יד – פנו לעו"ד צוואות

לייעוץ בנושא צוואה בכתב יד וסוגיות משפטיות נוספות הקשורות לצוואות וירושות, צרו איתנו קשר בטלפון לתיאום פגישה או השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.

קראו עוד: צוואת בפני רשות
קראו עוד: צוואה בעל פה

[i] ת"ע 448/90 שושטיין נ' מקרוביץ, פ"מ (2), 143;

[ii] יר' (ת"א) 114962 עזבון המנוחה הדר מירב בת אל ז"ל, 28.4.09;

[iii] ת"ע (ב"ש) 448/90 שולש, מטיין נ' מרקוביץ, פורסם ברשומות;

[iv] ת"ע (ת"א) 7201/00 עזבון המנוח חיים נקדימון ז"ל נ' דב נקדימון, פורסם במאגרי המידע;

[v] ת"ע 112190/07 ש.י נ' א.פ ואח', פורסם במאגרי המידע;

[vi] ע"א 1978/05 פלוני נ' פלוני, פורסם במאגרי המידע;

[vii] בש"א 448/90 טבל שולשטיין נ' שרה מרקוביץ, פ"מ תשנ"ב(2) 143;

[viii] ת"ע 42450/99 ט' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרי המידע;

[ix] ד"נ 80/40 קניג נ' כהן, פד"י לו(3), 701, עמודים 726, 730;

[x] עמ"ש (ב"ש) 39460-12-11 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרי המידע;

[xi] ב"ז 639/94 (חי') 639/94 אברהם תלמי נ' יוהל בהם, פורסם במאגרי המידע;

[xii] ע"א 70/88 פז נ' אלון מד(3), 32;

[xiii] ת"ע 2150/74 נדבי נ' נדבי, פורסם במאגרי המידע;

[xiv] ע"א 15/85 רחל מזרחי ואח' נ' מנשה רז פ"ד מא (4), 454, 457;

[xv] ד"נ 80/40 קניג נ' כהן, פד"י לו(3), 701;

[xvi] ת"ע 625/93 סבג נ' סבן, פורסם ברשומות;

[xvii] ע"א 5640/92  אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 353;

[xviii] ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג(1), 7 (1978);

[xix] ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89;

[xx] ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2) 89;

[xxi] ע"א 523/82 גלזבסקי נ' היועמ"ש, פ"ד ל"ט (2) 551;

[xxii] ע"א 564/71 אדלר נ' נשר, פ"ד כו (2), 745;

[xxiii] ת"ע (ת"א) 105320/09 ל.פ נ' מ.ק, פורסם במאגרי המידע;

[xxiv] ע"א 796/87 מוסד אריאל נ' דויד פ"ד מה(2) 473, עמ' 477-478;

[xxv] ה"פ 331/94 לביא נ' לייבה, פורסם במאגרי המידע;

[xxvi] ע"א 15/85 רחל מזרחי ואח' נ' מנשה רז פ"ד מא (4), 454, 457;

[xxvii] ע"א 9200/99 חנוכה נ' האפוט' הכללי, פ"ד נו (3) 801;