חובת הגשת התצהיר

תקנה 258(ח)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי לכתב תביעה, לכתב הגנה, לכתב תשובה לתביעה שכנגד, להודעה לצד שלישי ולכתב הגנה לה, יצורף תצהיר של בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית. התנגדות לקיום צוואה היא סוג של תביעה.

התצהיר המוגש הינו תצהיר מקוצר, הקרוי גם “תצהיר בג”צי”, והוא מכיל הצהרה קצרה במסגרתה מצהיר בעל הדין בפני עורך דין, שהעובדות הקבועות במסמך המצורף ידועות לו מידיעה אישית והן נכונות. להצהרה ב-“תצהיר הבג”צי” עשויה להיות משמעות נכבדת, מקום ששינוי הגירסה העובדתית המופיעה בכתב הטענות אשר נוסח על ידי עורך הדין בהמשך ההליך עשוי לפגוע במהימנותו של המצהיר. לפיכך, יש להקפיד כי בעל הדין מצהיר על נתונים הידועים לו בלבד, שאחרת אמינות תצהירו הגורף נפגעת. בעלי דין רבים נוהגים לחתום על תצהירים שנערכו בשפה משפטית עשירה, אשר לכאורה נאמרה מפיהם. אין ספק שחתימה שכזו, הנעשית לאחר יד, עשויה להטיל על אמינותם של בעלי הדין בעדותם, משעה שמתברר כי הם מצטטים למעשה בעדות את הנוסח שקבע עורך דינם.

מעמדו של תצהיר המצורף לכתבי בי דין כאמור בתקנה 258(ח)(א) קבוע בתקנת המשנה (ד) המפנה לסעיף 169(ב) לתקנות, שם נקבע כי “תצהירו של עד שהוגש לבית המשפט יבוא במקום חקירה ראשית, אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות, להחליט שהעד יעיד בחקירה ראשית גם בעל פה בנושאים שיקבע בית המשפט.”

לעמוד גילוי מסמכים בתחילת התנגדות לקיום צוואה