תביעה כנגד מטפל להשבת כספי המנוח

מי רשאי להגיש תביעה נגד אפוטרופוס או מטפל

כל אדם שהינו בן משפחה או ידידו הקרוב של המטופל המנוצל רשאי לנקוט בהליכים משפטיים כנגד מי שניצל את חסר הישע. גם אם חסר הישע נפטר, רשאים יורשיו לתבוע בשמו ובמקרה כזה, מדובר בתביעה בעילה נפרדת מעילות ההתנגדות לקיום צוואה, מכיוון שהיא עוסקת בפעולות שאירעו בימי חייו של המנוח. בתביעה כזו יתבקש בית המשפט לענייני משפחה להורות על השבת הגזל לעיזבונו של המנוח.

מיהו האפוטרופוס או המטפל

אפוטרופוס ממונה על ידי בית המשפט. יכול ובן משפחה יקח על עצמו את הטיפול בחסר הישע, ואז, למרות שמדובר בבן משפחה, חלות עליו חובות המטפל. יכול ומדובר באדם שמונה על ידי רשויות הרווחה באישור ביטוח לאומי בכדי לטפל בחסוי. מטפלים מסוג זה הינם בדרך כלל אזרחים זרים, ולעתים גם ישראלים. תהא אשר תהא זהותו, מעמדו או אזרחותו של המטפל, חלות עליו החובות המונעות ממנו לנצל את החסוי התלוי בו.

על האופן שבו נוצרים יחסי נאמנות ושליחות בין המטפל לחסר הישע ניתן לקרוא גם פה

סטנדרט ההתנהגות של המטפל

?על מנת לתבוע אדם שקיבל טובת הנאה ממי שטיפל בו, יש לבחון מהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מהמטפל או האפוטרופוס. מדובר בהתנהגות של “נאמן סביר”. מיהו הנאמן הסביר

מן הנאמן מצופה לפעול כמלאך, ולא רק כאדם תם לב. אסור למלאך לקבל טובת הנאה עבור טיפולו. קבלת תמורה חומרית מעוררת את החשד שההענקה לא נערכה ברצון חופשי אלא מתוך חשש, שאם לא תוענק טובת ההנאה, המטופל ישאר לבד.

דומה המצב לסיטואציה שבה מפקיד אדם בידי נאמן את ניהול חשבון הבנק שלו. ברור ש-“אדם סביר” או “נאמן סביר” אינו גוזל ואינו מועל בכסף שאינו שלו. האדם הסביר אינו פועל לטובת עצמו מתוך כספים שהועברו לניהולו בנאמנות, ולכן מובן שפעולות מסוג זה מהוות ראשית ראיה להפרה של חובת האמונים. מקובל גם להניח, שפעולה אשר פוגעת בפועל בכספי הנאמנות, ונערכה בתוך הפרת החובה להשתדל לשמור ולהגן על כספים אלו, היא הפרה של חובת האמונים.

ההתנהגות הנדרשת מן האפוטרופוס לרכוש של אחר הוא של “אדם סביר” ובהתייחס לנסיבות, של “הנאמן הסביר”. האדם הסביר לפי חוק הנאמנות חייב לפעול באמונה ובשקידה למען הנאמנות[i], וכפי שנרשם בחוק “10(ב) הנאמן חייב לפעול באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר בנסיבות העניין היה נוהג”[ii].

על איסור טובת הנאה למטפל כבר נאמרו דברים בבתי המשפט.

רכיבי תביעה כנגד הנאמן, השלוח והאפוטרופוס

על מנת להוכיח כי מטפל הפר את חובותיו, יש לבחון את הסמכות שהוענקה לו, ככל שהוענקה, ואם חרג ממנה. אם מדובר באפוטרופוס שמונה על ידי בית המשפט, הרי שסמכויותיו קבועות בצו המינוי ובחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות שם נאסר, לדוגמא, למכור מקרקעין של החסוי ועוד שורת פעולות ללא אישור של בית המשפט. כך, אפוטרופוס לרכוש חייב לנהל פרטה, וחייב לנהל את רכושו של האחר בנאמנות עבורו. אסור לאפוטרופוס לבצע את מרבית הפעולות ברכוש האחר ללא אישורו של בית המשפט. ניתן לברר, עובדתית, אם האפוטרופוס הפר את החובות הללו.

אם מדובר בשליח של האדם, כגון בן משפחה שמנהל עבורו את חשבונותיו, חובותיו מפורטים ביפוי הכח שנמסר לו, המכיל גם את תנאי השליחות. מעבר לכך, ניתן לבדוק את חובותיו של המטפל כלפי שולחו, כפי שהם מפורטים בחוק השליחות. מי שמשמש כשליח הוא גם נאמן הפועל למען שולחו בעניינים שבהם מונה. על מנת להוכיח שמטפל  נאמן הפר את חובת הנאמנות, יש לבחון כיצד היה פועל נאמן סביר, בהתייחס למטרת הנאמנות, בתוך התייחסות לחובותיו, המפורטים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וכן בחוק הנאמנות. הצורך בהוכחת הסבירות שבפעולת הנאמן נגזר משיקול הדעת הנרחב אשר ניתן לו בחוק.

ככל שמדובר ב-“אפוטרופוס למעשה“, הקושי גדל – שכן הוא מינה את עצמו, ואיש לא פיקח עליו. מצב זה מאפשר למי שמבקש למעול להסתיר את עקבותיו. יחד עם זאת ראוי להדגיש, כי החובות החלים על אפוטרופוס למעשה זהים לאלו של אפוטרופוס ממונה על ידי בית משפט.

ראוי להדגיש, כי אין חובה להראות שנגרם נזק, בכדי שבית המשפט יקבל טענה בדבר הפרת אמונים. האיסורים המוטלים על המטפל נוגעים להתנהגותו ואינם מותנים בתוצאה שלילית. לפיכך, על מנת לזכות בתביעה שעניינה הפרת אמונים, יש להוכיח את עצם ההפרה בהתנהגות וזו בלבד עשויה לזכות בסעד הנתבע שכן נפסק בפרשת מירז כי “מוקדו של האיסור בעצם ההתנהגות ואין הוא מותנה בכך שאכן נגרמה פגיעה כלשהי למי שכלפיו חב הנאמן את חובת הנאמנות”[iii].

נקבע כי זהו אינטרס ציבורי מובהק להרתיע נאמן ושלוח מעשיית פעולה בניגוד עניינים. בית המשפט קבע בפרשת בן נון כי “בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה… האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה”[iv].

מה תובעים מהאפוטרופוס

כאמור, אפוטרופוס הוא סוג של נאמן מיוחד ופעולתו נעשית בגדרי הנאמנות כלפי החסוי או פסול הדין. בתביעה לתיקון נזקי הפרת נאמנות יש לתבוע את השבת כלל הרווח שהפיק הנאמן לנכסי הנאמנות ואשר עבר לידיו שלא כדין משעה שאינו שייך לו, ויש להשיבו כפי שנקבע בסעיף 15 לחוק הנאמנות “ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות”.

נפסק בפרשת בן נון כי מי שהפיק תועלת אישית לעצמו בתוך ניצול מעמדו כנאמן, חייב בהשבת הממון שלקח למנוח או לעיזבונו. לכן, בהחלט יתכן מצב שבו יורש שהיה נאמן, יאלץ להשיב את מה שלקח שלא כדין במסגרת נאמנותו. הנאמן הינו שומר של נכסי הנאמנות גם על פי חוק השומרים, תשכ”ז-1967 ואם התברר שהינו אחראי לאובדן הנכסים או לנזק שנגרם להם, עליו לפצות את שולחו.

חובת הפיצוי תוטל על הנאמן, ככל שגרם לנזק לנכסי הנאמנות[i] מתוך אדישות או בהפרת חובת הזהירות. משמעותו של הפיצוי הוא בחיוב הנאמן בתשלום תוספת הונית אשר תגלם את הנזק שנגרם בפעולותיו, מעבר להשבת סכום הקרן אותו הרוויח שלא כדין לכיסו. תביעת הפיצוי תתווסף לדרישת ההשבה במקרים חמורים של הפרת חובת אמונים, משעה שאין מדובר רק בטעות שבדין שנערכה בתום לב על ידי הנאמן, אלא במצב שבו התכוון הלה לגזול את כספו והונו של מי ששם בו את מבטחו. העיקרון הקובע הוא, כי לא יעלה על הדעת שאדם המועל בתפקידו, יזכה לרווח אשר צמח ממעילתו. במילים אחרות, בית המשפט לא יתן ידו לאישור פעולתו של אדם אשר “רצח וגם ירש”. לכן, על המעוול מוטל להחזיר את הפירות בהם זכה כתוצאה מפעולתו הבלתי לגיטימית.

חשיבות התכנון האסטרטגי

בטרם נקיטת הליך ראוי להתייעץ ולהביא את כל העובדות בפני עורך דין המומחה בתחום. בראשית הדברים יש לאבחן את המצב המשפטי, לאתר את נקודות החולשה בתיק, לאסוף ראיות ולגבש את התיק לקראת הצגתו בבעית המשפט. תביעה ניתן להגיש רק פעם אחת, ועדיף שתהיה הטובה ביותר האפשרית.

מקורות:

[i] בג”ץ 2074/95 אגודת טכנאי השיניים בישראל נ’ המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ”ד נג (3) 451, 462 (1999)

[ii] סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979

[iii] ע”א 4377/04 גל גורן הוצלברג נ’ אביבה מירז, בג”ץ 35/82 ישפאר בע”מ נ’ שר הביטחון, פ”ד לז (2) 505, 518 (1982)

[iv] ע”א 423/75 בן בן נון נ’ ריכטר [3], בעמ’ 377