שיהוי והתיישנות בירושה
שיהוי והתיישנות בירושה הינם שני ביטויים המתייחסים לחלוף הזמן בהליכי ירושה ומשמעותו ביחס לאפשרות להעלאת טענות הנוגעות לזכויות הנובעות מתוך הירושה. שיהוי והתיישנות בירושה מעלים סוגיות משמעותיות היכולות למנוע את בירור הטענות מיד לאחר הגשת תביעה וסילוקה על הסף. ה-שיהוי עוסק במצב שבו משתהה בעל הדין בהעלאת טענות בדבר זכויות שלכאורה יש לו במשך זמן שאינו סביר. שיהוי בירושה ובהליכי ירושה עשוי לפגוע משמעותית בסיכויי ההליך המשפטי, במיוחד במצבים שבהם ניתן צו קיום צוואה או צו ירושה ובעל הדין מבקש לבטל את הצו. השיהוי אינו קשור בהכרח למשך הזמן שחלף מעת שנודע לבעל דין על טענותיו. נפסק זה מכבר בבית המשפט כי עניינו של השיהוי אינו בחלוף הזמן שעובר מיום היווצרות העילה וחלוף הזמן כשלעצמו אין בו די כדי לקבוע שהתקיים שיהוי, אלא רק אם הוכחה פגיעה באינטרסים של הצדדים האחרים להליך המשפטי, בשל אותה המתנה או השתהות, כי אז יש משמעות
לשיהוי. במילים אחרות, השיהוי נועד למנוע המתנה מיותרת בבירור הזכויות שמאן דהוא טוען ששייכות לו. השיקולים העומדים ביסוד ה-“שיהוי” הם שיקולים ציבוריים בעיקרם, כגון הפגיעה שיש להתמשכות ההליך על היכולת לברר את האמת ולהוכיח את הטענות הנטענות (נזק ראייתי) וכן הבטחת היציבות הכלכלית. כך לדוגמא, לו ירש אדם את אביו, אך לא פעל במשך שנים רבות בכדי לרשום את הירושה על שמו, וגרם לכך שדירה שירש נמכרה לאדם שלישי תם לב, הרי שהמשפט גורס, כי יד להבטיח את האדם השלישי תם הלב שלא ידע על טענותיו של היורש ושילם במיטב כספו עבור הדירה (ע”א 410/87 פריד נ’ יונגר, פ”ד מה 749(3). באופן רגיל, טענת שיהוי מועלת כנגד מי שתבע, אך השתהה בהגשת תביעתו זמן רב. במסגרת הליכים בענייני משפחה עולה תדיר טענות שיהוי בהליכים שנושאם בקשה לביטול צו קיום צוואה או בקשה לביטול צו ירושה. ההמתנה של בעל הדין בטרם יתקוף צווים מסוג זה עשויה להביא לנזקים כלכליים קשים ולכן מקשה על קבלת הטענות, אפילו אם יש בהם אמת. למול השיהוי שומה עלינו לעסוק גם ב-התיישנות בירושה והתיישנות בהליכי ירושה. בעוד שהשיהוי עוסק בהמתנה שלא לצורך בתוך תקופת ההתיישנות הרי שההתיישנות בהליכי ירושה עוסקת במצב שבו החוק מונע הגשת תביעה שכן התקופה המותרת בחוק חלפה. במאמר זה נדון בשיהוי בהליכי ירושה, התיישנות בירושה והתיישנות בהליכי ירושה וכן בסוגיה החשובה של חישוב תקופת ההתיישנות בירושה ומירוץ ההתיישנות בירושה.
שיהוי בהליכי ירושה
שיהוי בהליכי ירושה כגון התנגדות לצוואה או תביעה ל-ביטול מתנה נוגעת בעיקר לטענה שנגרם “נזק ראייתי” שהינו מושג מפתח מתחום דיני ראיות בהליכי ירושה. הנזק הראייתי הוא מצב היוצר, בשל חלוף הזמן, קושי בהוכחת טענותיו של בעל דין. ההנחה היא שבחלוף הזמן, אנשים המעורבים בסיפור המעשה הולכים לעולמם, שוכחים מה התרחש במדוייק, מסמכים הנוגעים בדבר מושמדים ועוד. כך יוצר השיהוי קושי על המתנגד לצוואה או מי שתובע ביטול מתנה, להצליח בטענותיו. במילים אחרות, ההשתהות בנקיטת הליך משפטי פוגעת ביכולת להוכיח את הטענה. ההתמודדות עם טענת השיהוי יכולה להיות מורכבת, שכן בהתקיים חריגים מסויימים, יכול וניתן יהיה להביא את בית המשפט לקבוע שהמשתהה אינו אחראי לשיהוי. זו הסיבה לכך שבסכסוכי ירושה מומלץ להסתייע יש להסתייע ב-עורך דין ירושה מומחה לתחום. בית המשפט קבע בפרשת חאלד ראבח כי שיהוי בהליך משפטי פוגע במהימנות הטענות ולכן, לא רק שקשה להגיש תביעה המוגשת בשיהוי, אלא שגם לאחר שהוגשה, סיכוייה נמוכים יותר שכן: “שיהוי כה כבד מצריך הסבר משכנע יותר. משלא ניתן הרי שמתחזק הספק במהימנות גרסתם של המערערים” (ע”א 6912/98 חאלד רבאח ואח’ נ’ האפוטרופוס הכללי (ניתן ביום 9.2.04, בפיסקה 8). עוד נקבע בפסיקה בעניין בן יקר גת, ששיהוי בהליך משפטי כשלעצמו, די בו כדי למנוע מתובעים להעלות את טענותיהם (ע”א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובנין בע”מ נ’ הוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה “מודיעין” ואח’, פ”ד נא(2) 825, 837). הסיבה לכך נעוצה בפגיעה ביעילות הדיון, מקום שקשה להוכיח את שאירע לפני זמן רב וכן בהגנה על הסתמכות הזוכה, שהינה משום אינטרס ציבורי התומך בדחיית תביעה שהוגשה בשיהוי. מקום שאדם אשר ירש רכוש ועשה בו שימוש, מסתמך על ההון שקיבל, אין לאפשר פגיעה באינטרס ההסתמכות שלו על הרכוש לאחר זמן רב, והיתר לבירור טענות באיחור קיצוני אינו סביר ואינו מידתי בפגיעתו. קראו להרחבה בערך מניעות והשתק בהתנגדות לצוואה. בפרשת אלוני נקבע, כי בהתאם להוראת סעיף 72 לחוקף בית המשפט לא יידרש לבקשת תיקון צו קיום צוואה או ביטול צו קיום צוואה, אם לא הוצגו בפניו העובדות החדשות או הטענה החדשה “בהזדמנות הסבירה הראשונה” ולכן נזקי השיהוי עשויים להיות כבדים וחמורים (ע”א 5640/92 אלוני יובל נ’ אליצה באומן, פ”ד מט(5) 373, 378). תכלית הדיון בטענת השיהוי היא אם הבקשה חורגת במועדה ממסגרת זמן סבירה ומגובשת, שבה ניתן להביא לשינויים של צו ירושה או צו קיום צוואה, אם נפלה בהם טעות או פגם (ע”א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז”ל נ’ שרייבר, פ”ד מ”ז(2) 441, 459). בניגוד לשיהוי, המחושב באופן ישיר למדי, הרי שחישוב תקופת ההתיישנות בהליכי ירושה עשוי להיות חישוב סבוך, ויש בחישוב שכזה כדי להוות את ההבדל בין סילוק תביעה שהתיישנה לפי חישוב תקופת ההתיישנות לבין דיון בתביעה שלא התיישנה על בסיס החישוב.
תקופת ההתיישנות בירושה
התיישנות בירושה היא סוגיה העוסקת בשאלה מתי לא ניתן להגיש תביעה בעניין זכויות ירושה. אין לבלבל שיהוי עם התיישנות. צו קיום צוואה או צו ירושה המעניקים תוקף לאופן שבו תיערך חלוקת ה-עיזבון אמנם “אינם מתיישנים” לעולם ותמיד יהיו ברי תוקף אך ניתן לתקוף אותם בבית המשפט רק במשך תקופת ההתיישנות. השיהוי עוסק אך ורק בהשתהות בתקיפה המשפטית עשויה להביא לכשלון התביעה ודחייתה בשל הסיבות שסקרנו לעיל בתמצית. בניגוד לשיהוי שעניינו כאמור בהמתנה ללא תוחלת לתביעת זכויות בתוך תקופה המותרת בחוק, ההתיישנות עוסקת במצב שבו חלפה התקופה המותרת בחוק להגשת תביעה על זכויות.
התיישנות בהליכי ירושה
סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי”ח-1958, קובע כך: “פסק דין בתובענה שעברו עליו עשרים וחמש שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כל שהיא כדי לבצעו, רשאי החייב לטעון טענת התיישנות; ואולם פסק דין בתובענה שלפי תכנו אינו טעון ביצוע אינו נתון להתיישנות.”. מן האמור עולה, כי ניתן לתקוף משפטית בתביעה צו קיום צוואה וצו ירושה שהינם כ-פסק דין אזרחי בתוך 25 שנים מעת המועד שניתנו. יחד עם האמור לעיל, שומה עלינו לשים לבנו לעובדה שהתיישנות בישראל היא דיונית ולא מהותית. משמעות הדבר היא כי תנאי לדיון בהתיישנות היא העלאת הטענה על ידי מי שנתבע או מי שחייב, כך שלו חלף הדיון הראשון בתיק בית המשפט והנתבע לא טען להתיישנות בהזדמנות הראשונה בכתבי טענותיו, הרי שתקופת ההתיישנות לא להווה מכשול מפני התביעה ולא תמנע את הדיון בה.
חישוב תקופת ההתיישנות בירושה
חוק ההתיישנות קובע כאמור כי משך תקופת ההתיישנות בהליכי ירושה הוא 25 שנים אך מונה גם חריגים המשפיעים על משך התקופה ומאריכים את מירוץ ההתיישנות בירושה ובהליכי ירושה. קטינות – בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה (סעיף 10 לחוק ההתיישנות). ליקוי נפשי או שכלי – בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע סבל מליקוי נפשי או שכלי ולא היה עליו אפוטרופוס. היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה. (סעיף 11 לחוק ההתיישנות). אפוטרופוס – בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע (סעיף 12 לחוק ההתיישנות). כך לדוגמא, מצב שבו נטען שהאפטורופוס מעל באמונו של האדם שהוא אחראי עליו ונטל כאפוטרופוס טובת הנאה אסורה מכספו, עוצר את תקופת ההתיישנות למשך אותה תקופה שבה שימש האדם כאפוטרופוס. נישואין – בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו הצדדים נשואים זה לזה (סעיף 13 לחוק ההתיישנות). שהות מחוץ לישראל – בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל דינו, לקיים את הבירור המשפטי (סעיף 14 לחוק ההתיישנות). בנוסף מונה חוק ההתיישנות תקופות נוספות העוסקות במישור הזמנים שחולפים מעת הגשת תביעה עד לדחייתה וכן מוסיף שנה לתקופת ההתיישנות החדשה במקרים המפורטים בסעיפים 10,12-15 לחוק וכן קובע כי בענייני ירושה, אין זה משנה “אם הזכות נתבעת על ידי הזכאי המקורי או על ידי חליפו או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו, ובלבד שאם נסבה הזכות בדרך ירושה, לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות“. האירועים שסקרנו לעיל משנים איפוא את תקופת ההתיישנות ומובילים למצב שבו ניתן יהיה להגיש תביעה גם בחלוף תקופה של 25 שנים ממועד מתן צו קיום הצוואה או צו הירושה.
תקופת התיישנות בהסכמה
הצדדים לסכסוך יכולים להסכים בכל עת כי תקופת ההתיישנות תהיה ארוכה יותר מ-25 שנים או קצרה יותר, בהתאם לסעיף 19 לחוק ההתיישנות הקובע: “רשאים בעלי הדין להסכים, בחוזה נפרד בכתב, על תקופת התיישנות ארוכה מן הקבועה בחוק זה, ובתביעה שענינה אינו מקרקעין – גם על תקופת התיישנות קצרה מן הקבועה בחוק זה, ובלבד שלא תקצר מששה חדשים.”
משרד עורכי דין ד”ר רן מובשוביץ
רח’ ז’בוטינסקי 9, מגדל הכשרת היישוב, בני ברק 5126417
טל: 072-3310205 | פקס: 03-6850723
וואטסאפ: 054-8089547 | info@the-lawyer.co.il
כל הזכויות שמורות למשרד עורכי דין ד”ר רן מובשוביץ | עורך דין ירושה וצוואה |
האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו. מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי בהתאם לצורך בטרם נקיטת כל פעולה.
