הכלל המרכזי העומד בנושא זה הוא זכותו של כל אדם לרשת. לפיכך, כל אדם זכאי לרשת, ובכלל זה גם חסוי או פסול דין או קטין אינם פסולים מלרשת והעובדה שאינם יכולים לנהל את רכושם אנה מונעת את זכותם לקבלו לבעלותם. לכן, אין מלהתנגד לצוואה על בסיס של העדר כשירות משפטית של היורש. מי שטוען שהצוואה מזויפת, חייב להוכיח זאת, וההוכחה חייבת להיתמך בראיות טובות מאד. דרך המלך לבירור טענה לזיוף חתימה על צוואה (זיוף צוואה) היא באמצעות חוות דעת מומחה אשר ימונה על ידי בית המשפט לעניני משפחה לבקשת מי שטוען לזיוף, אך ניתן להוכיח זיוף גם בראיות אחרות אשר תומכות בטענה, כגון הצגת מסמכים שונים המלמדים על פעולותיו הבלתי מורשות של הזייפן ברכוש המוריש.

הגשת חוות דעת בנושא זיוף צוואה

לא ניתן להגיש חוות דעת עצמאית להוכחת הזיוף בבית המשפט ללא בקשת רשות ורק אם סירב בימ”ש למנות מומחה מטעמו לבדיקת הזיוף, כי אז ניתן להגיש חוות דעת בנושא זיוף צוואה.

בדרך כלל ימנה בית המשפט גרפולוג מומחה מטעמו, על פי פנקס מומחים שהוכרו על ידי בית המשפט, ויורה לו לתת חוות דעת בשאלה ממוקדת שעניינה בחשיפת הזייפן. חוות דעת תציג בפני בית המשפט מסקנות ותתייחס לרמת וודאותן. ככל שמסקנות המומחה ודאיות וחד משמעיות יותר, כך תגדל משקלה של חוות הדעת בהכרעה בשאלת הזיוף.

בית המשפט עשוי להתייחס לראיות נסיבתיות נוספות בעת הכרעה בשאלת הזיוף, כגון סטייה חריפה בניסוח המילולי של הצוואה מהמקובל אצל המצווה בדרך כלל, או עריכת סעיפים בצוואה, המקנים זכויות לחשוד בזיוף, אף שבינם לבין רצון המצווה המתועד אין דבר וחצי דבר.

אפשרות נוספת להוכחת זיוף מסמך היא באמצעות הבאת ראיות המלמדות כי הזייפן פועל כך מתוך שיטה, וזוהי דרכו, שכן נפסק בפרשת מורגנבסר ואחרות כי אם מוכח שדרכו של אדם, סמוך לנשוא המשפט, לרמות על פי שיטה שהמציא ופיתח. בפרשת כרמל נפסק כי בכל אותם המקרים שפורטו לעיל, מקבלים את הראייה להוכחת ההתנהגות הדומה[ii]. בפרשת קמפניינו הוסיף בית המשפט וקבע כי עברו הפלילי של הנתבע בעבירות זיוף ושימוש במסמך מזוייף, תומך בכך שהוא פעל בדרך זו גם במקרה זה[iii].

הרשעת היורש ברצח המוריש, העלמה והסתרת צוואה

סעיף 5 לחוק הירושה קובע כי מי שרצח בכוונה תחילה את המוריש, העלים או הסתיר את צוואתו האחרונה של המוריש פסול מלרשת. כך גם לגבי מי שתבע לקבל עיזבון המנוח על פי צוואה מזויפת כאמור בסעיף 5 לחוק הירושה. בעבר קבע בית המשפט בפרשת בולדו כי אדם שהמית את אמו שלא במתכוון והתאבד לאחר מכן, לא יזכה בחלקו בעיזבון האם, על פי צוואתה, מכיון שביצוע הוראה זו הינו בלתי מוסרי. בית המשפט קבע כי לא יתכן והתוצאה הסופית תהא כי “הרצחת וגם ירשת?” (מלאכים א’ כ”א, י”ט)[i]. על אף האמור לעיל, אם המוריש מחל ליורש שניסה להרגו בכתב על ידי עשיית צוואה מאוחרת לטובתו, הרי שהוא יהיה כשר לרשת. זהו יישום פרטני של המושג תקנת הציבור, משעה שהציבור בישראל אינו סבור כי ראוי שרוצח מורישו יזכה ברכושו.

[i] (חי’) 2224/86 חן ואמיר בולדו נ’ אייל ודניאל הראל, פ”מ תש”ן(1) 116

[ii] ע”א 104/64 זיגמונד מורגנבסר נ’ חיים ליטווינסקי ואח’, פ”ד יח (3), 442 בעמ’ 448); א 634/02 (חיפה) כרמל תעשיות חלפים בע”מ נ’ מדינת ישראל (פיסקה 50 לפסק הדין שניתן ביום 6.7.06

[iii] ת”א (י- ם) 12365/02 קמפניינו חנה נ’ צופיוב ז’, ניתן ביום 2.3.09, בימ”ש השלום בירושלים

לעמוד מסירת זכות הציווי לאחר