הוראות המסדירות את הענקת הרכוש

סעיפים 29 ו-33 לחוק הירושה קובעים כי על המוריש לקבוע בצוואתו הן את הזוכים בעיזבונו והן את החלק היחסי (או המנה) שבו יזכה כל אחד מהם. בפרשת איובי נקבע, כי ככל שהצוואה אינה מכילה את ההוראות המסדירות את אופן והיקף החלוקה של הרכוש לכל אחד מן היורשים, תהא הצוואה סתומה[i]. עוד נקבע, כי יש לראות מתוך הצוואה מי יזכה ובכמה יזכה ואם לא ניתן לעשות כן, הרי שהצוואה סתומה. זהו המבחן, הלכה למעשה, ועילת תקיפה משפטית בגינה של צוואה סתומה תסמך על הוראות אלו. סעיף 33 לחוק הירושה העוסק בצוואה הסתומה, מלמד אותנו כי בצוואה חייבת להיות הענקה של רכוש, שכן זוהי עצם התכלית, המהות והמטרה של מסמך זה. לפיכך, הוראות הצוואה חייבות להבהיר כיצד להעניק זכויות ברכוש ליורש, שאחרת אין למסמך תוקף של צוואה, והיא סתומה כאמור. צוואה שכזו, שאינה מכילה הוראה להענקת רכוש נקראת גם צוואה שלילית, מכיון שאין בה כל הוראה פוזיטיבית (מעשית) לחלוקת הרכוש. לדוגמא, רונן קבע בצוואתו כי אשתו וילדיו לא יקבלו ולו אגורה מרכושו, אך לא קבע מה כן יעשה בעיזבונו. בית המשפט קבע כי אין לפניו צוואה כמשמעותו בחוק, והורה על חלוקת הרכוש לפי הוראות חוק הירושה.

לנוכח הוראות סעיף 54(א) לחוק הירושה הקובעת את כללי פרשנות הצוואה ייטה בית המשפט לנסות ולפרש כיצד ניתן לקיים את הצוואה, אפילו אם היא סתומה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות". התנאי לשימוש בכללי הפרשנות המותווים בסעיף 54 לחוק הירושה הוא שהוראת הצוואה אינה סתומה, אלא שהיא זקוקה לפרשנות על מנת ליתן לה את המשמעות הראויה[ii]. כלומר – חייבת להיות הוראה כלשהי או במילים אחרות, חייב להיות "יש" ולא "חסר".

 

פרשנות צוואה על בסיס הוראה קיימת

הפסיקה עקבית בדרישה לקיומה של הוראה עוגנית (מלשון "עוגן"), אשר תהווה בסיס לפרשנות המתבקשת. בפרשת פרוכטנבוים נקבע כי סעיף 33 לחוק הירושה מתייחס למקרה בו הזוכה או הנכסים כלל אינם מוזכרים בצוואה. במקרה זה הצוואה בטלה באשר אין מקום להביא ראיות חיצוניות בנדון. נקבע כי "באין כל אמירה, אין כל וו עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה"[iii]. לפיכך, קיימת חובה בהפנייה לאמירה אשר תהווה בסיס לטענת הפרשנות של הצוואה שכן באם הצוואה סתומה אך מכילה הוראה שאינה מדוייקת, ינסה בית המשפט ינסה לבחון מה היתה כוונת המצווה בצוואתו, ולפרשה לפי כוונה זו. מנגד, אם אין כל הפנייה וכל התייחסות לזהות היורשים או חלקיהם בנכסים, הצוואה תהיה סתומה, והסיכוי לשכנע בדבר פרשנות התואמת את רצון היורשים הפוטנציאלים הינו נמוך עד אפסי, שהרי כבר ציינו, שאינטרס היורשים אינו עילה לקיום ההוראות להן קיוו.

 

פתרונות בלשון החוק לצוואה הסתומה

אף אם לא ניתן לקבוע את זהות היורש על פי האמור בצוואה, פותר החוק עצמו מקרים מסויימים בצוואה סתומה. כך, לפי סעיף 48 לחוק הירושה, אם ציווה המוריש לאחדים את רכושו ולא קבע מה חלקם הרי שהרכוש יחולק שווה בשווה בין היורשים. החוק אף מאפשר להכשיר צוואה במסגרתה ציווה המוריש כי אדם אחר יחליט בדבר זהות מקבלי הירושה. אמנם, באופן כללי, הוראה מסוג זה תבוטל בשל היותה נוגדת את העיקרון כי רק המצווה יחליט בדבר גורל ירושתו, אלא שסעיף 29 לחוק הירושה קובע, כי אם קבע בצוואה המנוח את הנכסים שמתוכם יש לבחור מנה, או פירט את קבוצת אנשים שמתוכם ניתן לבחור נהנה, הרי שההוראה תאושר. הדרישה היא שהמצווה הגדיר באופן מדויק את זהות האנשים שמתוכם ייבחר הזוכה או לחילופין, יקבע זהותה של קבוצה מוגדרת שמתוך חבריה יבחרו הזוכים. דוגמא לקבוצה מוגדרת היטב שאין חולק על זהות חבריה היא כל ילדיו של המוריש, כפי שנקבע בפרשת לישנצקי[iv]. כך, רשאי המוריש לקבוע כי אשתו תקבע כיצד לחלק את רכושו בין ילדיהם המשותפים לאחר פטירתו. הוראה זו עומדת בדרישות החוק שכן לפי לשון הסעיף, אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העיזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם, אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט.

 

[i] ע"א 5694/94 איובי נ' שמואלי, פ"ד נ(4) 444.

[ii] ע"א 2698/92 יהודית יונה נ' רחל אדלמן, פ"ד מח(3) 275

[iii] ע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום, פד"י לו' (4), 739

[iv] ע"א 5056/94 היועמ"ש לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88

 

לעמוד קיום חלק מצוואה