השפעה בלתי הוגנת

“30(א). הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”
בית המשפט בודק שתי שאלות ביחס להשפעה בלתי הוגנת. הראשונה, האם הופעלה על המצווה השפעה. השנייה, האם השפעה זו היתה בלתי הוגנת. מכאן ניתן להסיק, כי השפעה כשלעצמה על המוריש מותרת והיא אינה פסולה. אי הוגנות הוא מושג מוסרי הנמדד על פי ערכים אישיים של השופט ועל פי ערכים של החברה בה יושב בית המשפט. לפיכך, הכרעה בשאלה נורמטיבית זו אינה ניתנת לניבוי, במיוחד כשמדובר במקרים גבוליים:
“…ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי הוגנת הוא לעתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית נורמאטיבית וקשור במהותה של הגינות”
נוכחנו, כי בהשפעה בלתי הוגנת חייב להימצא מרכיב של אי הגינות על יסוד הערכים של החברה הישראלית. אין מדובר בהשפעה שגרתית, אלא במעשה שאינו שגרתי ואינו מעשה של יום-יום. אין כל אי הגינות בכך שהמצווה ביקש להעניק ליורש האהוב עליו, אף אם לשון הצוואה משקפת רגשות חיבה אלו:
“במקרים רבים יש בחומר הראיות תימוכין לסברה שהצוואה משקפת רגשות חיבה וקירבה או הכרת תודה שרחש המוריש לאדם מסוים…קירבה או עזרה כאלה אינן פסולות, ואף שיש בהן כדי להשפיע על תוכנה של הצוואה, אין בהן משום השפעה בלתי הוגנת, שהרי לא כל השפעה אפשרית היא פסולה, לא ראויה ובלתי הוגנת”
מותר לשכנע בנימוס את המצווה להוריש בדרך מסוימת בצוואתו ואין בכך פגם או פסול. נפסק:
“החוק אינו פוסל צוואה שנעשתה לאחר השפעה או שכנוע ע”י הנהנה מהצוואה. שכנוע שכזה או השפעה שכזו כשהם נעשים בנימוס ללא לחץ ואיומים מפורשים או מכללא אין בהם פסול”
בית המשפט הוסיף וקבע: “הפסול אינו בהשפעה, חוסר ההגינות שבהשפעה הוא הפסול”.

זיקה בין טובת הנאה להשפעה בלתי הוגנת

השפעה בלתי הוגנת מחייבת את קיומו של משפיע שנולדה לו טובת הנאה ישירה או עקיפה מתוכן הצוואה. חייב להיות מרכיב תוצאתי להשפעה בלתי הוגנת. לכן, יש להוכיח את הזיקה בין אי ההוגנות שבהשפעה לתוצאה המניבה טובת הנאה למשפיע.

יחד עם זאת, אי הוגנות אינה נמדדה מן המטרה שלשמש הופעלה אלא מנסיבות הפעלתה. העובדה שמאן דהוא נהנה מן הצוואה אינה מלמדת על השפעה בלתי הוגנת, אלא אך ורק פעליו ומעשיו למול המצווה בתקופת עריכתה של הצוואה. מכאן עולה כי יש להוכיח גם את הקשר הסיבתי שבין ההשפעה הבלתי הוגנת לבין הוראת הצוואה המותקפת, משעה שהוכחת השפעה בלתי הוגנת שלא מצאה ביטויה בלשון הצוואה, אינה משנה לכאורה את תוקפה של הצוואה. עוד נקבע, כי ככל שיוכח, כי ההשפעה הבלתי הוגנת חדלה מלפעול על המצווה או שנודע לו עליה, והמצווה לא שינה את צוואתו בתוך שנה ממועד הידיעה על ההשפעה הבלתי הוגנת, הרי שהצוואה תהא תקפה.
מיהותה של ההשפעה הפסולה
על מנת להוכיח את הפגם שבהשפעה, יש להראות את אי ההגינות הטמונה בה באמצעות המבחנים שנקבעו בהוראות הדין והפסיקה: (1) קיומו של מצווה הנתון להשפעה; (2) נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; (3) נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; (4) הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

בפרשת גודמן נקבע, כי על המתנגד להוסיף ולהוכיח כי אחד או יותר ממרכיבי ההשפעה הבלתי הוגנת פגעו בגמירות דעתו של המצווה, והדבר התבטא בצוואה.

בפרשת מרום הציע בית המשפט בדיקה המתייחסת לאיבחון תלותו של המצווה בזוכה לפי הצוואה באופן הבא: (1) תלות ועצמאות (2) תלות וסיוע (3) קשרי המצווה עם אחרים (4) מבחן נסיבות עריכת הצוואה. נפסק כי שאלת עצמאותו של המצווה תבחן במועד עריכת הצוואה, תוך שימת דגש על מצבו במועד זה.

תלות המצווה

ביחס לתלות ועצמאות בוחן בית המשפט, האם המצווה, בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה, היה עצמאי מבחינה פיזית ושכלית-הכרתית כאשר הדגש מושם על האחרונה. תלות פיזית של המצווה, אפילו תהיה מוחלטת, אינה משום עדות לתלותו בזולת בהיבט הנפשי. עם זאת, ככל שעוצמת התלות גדולה יותר, כך קטנה עצמאותו של המצווה. ככל שמסתבר כי המצווה לא היה עצמאי עד כדי היזקקות לסיוע מן הזולת, יבחן תנאי התלות וסיוע במסגרתו יברר בית המשפט אם הקשר שהתקיים בין המצווה לבין הזוכה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו; ככל שהזוכה סייע למצווה להתגבר על מגבלותיו כך ייטה בית המשפט לקבוע שהמצווה היה תלוי בזוכה.

על עוצמת התלות הנדרשת להוכחה נאמר בעבר בפרשת אירנשטיין, כי מדובר בקיומה של תלות של אדם אחד בזולתו שהיא כה מקיפה ויסודית עד שניתן להניח, כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו ובין הזולת. בהלכת בלאו נקבע, כי לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי של המצווה להטיב עם היורש בצוואתו, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב הפיזי, המנטלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים טיב קשריו עם אחרים. נסיבות אלו יכולות ללמד לכאורה, על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו. בית המשפט יבחן גם את קשרי המצווה עם אחרים, במטרה לאמוד את עוצמת התלות בזוכה. בדידותו של המצווה, קשריו המועטים או ניתוקו המוחלט מאנשים אחרים בתקופה בה ערך את הצוואה תחזק את עוצמת תלותו בזוכה, שכן עצם הבידוד מן העולם יש בה כדי להגביר תלות. יחד עם זאת, אם יתברר כי סייעו למצווה מספר אנשים, הרי שברי כי מידת התלות של המצווה בכל אחד מהם תהיה פחותה מטבע הדברים, וכך גם יפחת החשש להיווצרותה של השפעה בלתי-הוגנת.

ככל שיתברר, שהזוכה היה מעורב, ולו באופן מצומצם גם בנסיבות עריכת הצוואה יהא במעורבותו כדי להעמיד חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. במקרה גודמן נקבע, כי כדי להוכיח את עוצמת התלות, אין די בתיאור מעשיו של המשפיע, אלא יש להוסיף ולתאר את מצבו של המושפע וכי רשימת המבחנים לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת אינה רשימה סגורה. דברים דומים אמר בית המשפט בעניין מרום כאשר קבע כי אין די בתלות כשלעצמה כדי להעמיד ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, שכן הדגש אינו מושם על התלות כשלעצמה, אלא על מידת שלילתה את רצונו החופשי של המצווה. מכלול מבחנים שנסקרו לעיל, יסייע לבית המשפט ללמוד על אופי מערכת היחסים בין המצווה לנהנה, ויבהירו את מידת השתעבדות רצונו ואובדן השליטה שלו לזוכה או את החשש לקיומו של מצב כזה.

מכל האמור לעיל עולה המסקנה, כי אין די בהוכחת תלות, אלא יש להוכיח את תוצאותיה במועד עריכת הצוואה. נוכח האמור לעיל, נקבע בפרשת הררי, כי סיכויי ההתנגדות לקיום צוואה על בסיס עילת השפעה בלתי הוגנת יגדלו אם המתנגד יוכיח שהוראת הצוואה לא נעשתה על יסוד החלטה עצמאית של המצווה. ברם, נשוב ונדגיש, כי עצם העלאת חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת באמצעות סברות וחשדות בעלמא תוך הסתמכות על נישול יורש לטובתו של זוכה אחר, אין בהם כדי להביט לביטול הצוואה בעילה זו. בפרשת מרום הבהיר בית המשפט כי טענות שיסודן בתסכול היורשים המנושלים מהחלטתו של המצוווה לא ישמשו בסיס לטענת השפעה בלתי הוגנת:
“לא-אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה על-פני האחרים. לא לנו לבוא ולבחון צדקתן של העדפות אלה. אם נעשה כן, נחטא לעקרון היסוד שבמשפט הצוואות, עיקרון ראשונה ו’נעלה בין נעלים’ – מצווה לקיים את דברי המת. מבחינה זו, אין בעובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי צוואה כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה במטרה שינחיל לו את נכסיו…”

נטלי השכנוע בעילת השפעה בלתי הוגנת

הנטל להוכיח, כי מצווה עשה צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של ההשפעה, וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש קיום הצוואה.

נפסק, כי יש להביא בפני בית המשפט כמות מספקת של ראיות משמעותיות, המקימות תשתית סבירה לקיומה של ההשפעה, ואולם אין מניעה להביא ראיות נסיבתיות שאינן ישירות, ובלבד שתעלה מהן מסקנה מבוססת לקיומה של השפעה בלתי הוגנת. ברם, אם התקיימה תלות מקיפה ויסודית של מצווה בנהנה, נטל ההוכחה יעבור אל מבקש קיום הצוואה:
“כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחר בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח, כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון הוא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר במקרה כזה, חובת ההוכחה על אי קיומה של השפעה בלתי הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה”
כאמור, התלות עליה מדובר אינה תלות סתם, אלא תלות שהינה “כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי” של המצווה וכי הצוואה הינה בעליל לטובת הנהנה. בפרשת רייזר לעיל בחן בית המשפט את מעורבותו של הנהנה ביצירת התלות ופסק כי לא די שלא הוכח כי יצר את התלות אלא שהוכח היפוכו של דבר, כי המנוח כעס על המתנגד.

שנים לאחר הפסיקה בפרשת בן-נון, קבע בית המשפט בעניין מרום, כי אמנם במקרה קיומה של תלות מקיפה ויסודית הנטל שיועבר לצד המבקש את קיום הצוואה הינו נטל הראיה ואולם הנטל הסופי לשכנע את בית המשפט נותר על כתפיו של המתנגד. התוצאה היא, שהעברת נטל הראייה מטילה על מבקש הקיום חובה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי (שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת).

ריפוי השפעה בלתי הוגנת

“31. עברה שנה מהיום שהאונס, האיום, ההשפעה הבלתי הוגנת או התחבולה חדלו לפעול על המצווה, או מהיום שנודע למצווה על התרמית או הטעות, והיה בידי המצווה לבטל את הצוואה ולא עשה כן, לא יהיה עוד באותו פגם כדי ביטול הוראת הצוואה או תיקונה.”
סעיף 31 לחוק הירושה מאפשר לרפא פגם של השפעה בלתי הוגנת בהתקיים שני תנאים מצטברים: (א) על המבקש לקיים את הצוואה להוכיח כי חלפה שנה מאז פסקה ההשפעה הבלתי הוגנת; (ב) כי היה בידי המצווה לבטל את הצוואה והוא בחר שלא לעשות כן.

בפרשת צברי נפסק, כי אין צורך להוכיח נתק מוחלט מן המצווה בתקופה זו אלא העדר תלות של המצווה במשפיע. ברם, קיים קושי ביישום הסעיף לנוכח העובדה שקשה לקבוע מתי חדלה לפעול ההשפעה הבלתי הוגנת על המצווה, משעה שהשפעה שכזו יכולה להתבטא בהליכי נפש מורכבים אשר לאו דווקא יפתרו בתוך שנה ולפיכך נקבע בפרשת צברי לעיל, כי ההוראה דנן תופעל, רק כאשר “ברור וודאי שהמצווה נחלץ מההשפעה הבלתי הוגנת לה היה נתון”.

אונס, איום, תחבולה ותרמית

סעיף 30(א) לחוק הירושה מתייחס גם למרכיבים או סוגים מיוחדים של השפעה בלתי הוגנת המוגדרים כאונס, איום, תחבולה או תרמית. מדובר בעילות שהשימוש בהן אינו שכיח, בשל אופיין המעורפל והבלתי מוגדר, והדרישה הראייתית הכבדה להוכחתן.

ההבדל בין תחבולה ותרמית לטענות בדבר אונס ואיום היא בכך שבמקרים האחרונים, היה המצווה מודע לעובדה כי הינו מאויים או נאנס לצוות שלא כרצונו החופשי. כלומר, מדובר בהשפעה בלתי הוגנת אשר המנוח מודע לה ונכפה לעשות כרצון המשפיע המאיים. מאידך, טענות בדבר תחבולה ותרמית מאופיינות בהסתרת ההשפעה מפני המצווה, אשר אינו מודע להן.

דומה, כי השימוש המעשי בעילות אלו עשוי להשתלם לבעל דין, אם מצבו הנפשי והבריאותי של המצווה שפיר, זאת מקום שניתן לרמות או להטעות בתחבולה או לאיים גם על אדם בריא, שאינו תלוי בזולת. משמע, סוגים מיוחדים אלו של השפעה בלתי הוגנת, אינם מחייבים בחינה של מצבו הנפשי של המצווה או תלותו, אלא הוכחה, כי במועד עריכת הצוואה עמד בפני מערכת נסיבות פרי יצירתו של היורש הנהנה, אשר השפיעה על רצונו החופשי, בין אם במודע ובין אם שלא במודע, אפילו היה כשיר בדעתו. מובן כי העובדה שהמצווה היה תלוי בנהנה עשויה להוסיף, אך במקרים אלו לא מדובר במרכיב יסוד הנדרש לצורך הוכחת העילה, שכן עצם מעשה האיום או התחבולה הנסתרת על המצווה מכיל בתוכו גם יצירת יסוד של תלות טבעית.

במקרה האיום, המצווה מבקש להשתחרר מן האיום, ומכאן תלותו במאיים, ובמקרה התחבולה, המצווה טועה לחשוב שמצב העניינים הוא מסויים ובכך נתלית הבנתו בנתונים שהומצאו לו על ידי המשפיע.

במקרים כגון אלו, עוצמתו של האיום או עוצמתה של התחבולה, מסייעים לבית המשפט לקבוע, עד כמה פסולה ההשפעה שהופעלה על המצווה. נדמה, כי תחבולה אשר הוכח, כי לא הביאה בסופו של יום, לשינוי בהוראות הצוואה, לא תחבולה היא, ככל שהדברים מתייחסים לעילת ההשפעה הבלתי הוגנת.