ראיות ועשיית משפט

“ראיה” היא המקור להוכחת עובדות השנויות במחלוקת. המחלוקת מוגדרת בטענות המופיעות בכתבי בית הדין (המסמכים המוגשים מטעם בעלי הדין, כגון כתב תביעה או כתב הגנה).

“ראיה” עשויה להיות מסמך כתוב (תעודות, אישורים, צילומים, תצהירי עדים ועדויות בפני בית המשפט או חפץ (סכין, אקדח, מכשיר הקלטה). ראיה נבחנת לפי קבילות ומשקל. קיימות ראיות שאינן קבילות בבית המשפט, כגון אלו שהושגו בתוך פגיעה בפרטיות או באמצעות האזנת סתר. ראיה שכזו עשויה להיפסל על ידי בית המשפט, והוא לא יתחשב בה כלל. בצד אלו, קיימות במשפט האזרחי גם ראיות שקבילותן מחייבת את הסכמת הצדדים, כגון תוצאות בדיקת פוליגרף.

 

רכיביו של נטל ההוכחה

מקובל לומר, שקיימים שני נטלים בדיון המשפטי. הראשון הוא נטל הבאת הראיות והשני נטל השכנוע. שני נטלים אלו מרכיבים את נטל ההוכחה. נטל הבאת הראיה הינו תפל לנטל השכנוע שכן רק אם שכנע התובע את בית המשפט בנכונות גירסתו, בהתבסס על נטל הראיה, הוא יוכיח את תביעתו. התובע חייב איפוא בעמידה בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע. לעומתו, חייב הנתבע בנטל הראיה בלבד. הוא חייב להביא בפני בית המשפט ראיות התומכות בגירסתו, אך אין הוא חייב לשכנע את בית המשפט, כי התובע טועה.

בדרכו להכרעה במחלוקת, תר בית המשפט אחר מסה קריטית של ראיות שמכריעות את הכף לטובת גירסתו של בעל דין, על פי רמת ההסתברות הנדרשת במשפט אזרחי, המוגדרת כהוכחה בלמעלה מחמישים אחוזים, שהוא מאזן ההסתברויות. בהתאם נפסק בפרשת זיקרי, כי בעל הדין שיזכה בתביעתו הוא זה שישכנע את בית המשפט כי נכונות גירסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. זו גם הסיבה לדרישה לשכנוע בלמעלה מחמישים אחוזים, כאמור לעיל[i].

 

סיכויי ההליך

דיני הראיות מסייעים לאמוד את סיכויי התביעה עוד בטרם הגשתה, מה מצבו של היריב במהלך הדיונים ומה הצעדים שישפיעו על גורל ההחלטה בתביעה. הערכת המצב נעשית על סמך בחינת התשתית העובדתית שהציגו בעלי הדין בפני בית המשפט לתמיכה בטענותיהם, כפי שהיא מופיעה בכתב בי דין מטעמם. לדוגמא, בני הציג בפני בית המשפט הקלטה מהאזנת סתר שערך לכל בני משפחתו, המחזקת את טענותיו. בית המשפט קבע כי הראיה אינה קבילה, מכיון שמקורה בהפרת חוק האזנת סתר. בהמשך, העיד בני במסגרת חקירה נגדית על התצהיר שמסר, ובמהלך החקירה הסתבר ששיקר בתצהירו. בית המשפט קבע, כי התצהיר והחקירה קבילים כראיות מכיון שנערכו כדין, ועולה מהן שאמינותו של בני נמוכה ביותר. ככל שהראיה קבילה, בית המשפט פונה לבחון את משקלה באמצעות יישום כללים מדיני הראיות. שקלול משקלן של כל הראיות שהביא בעל דין בפני בית המשפט מאפשר לבית המשפט לקבוע אם עמד בנטל השכנוע.

 

נפקות דיני הראיות בבימ”ש לענייני משפחה

לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לסטות מדיני הראיות[ii]. המחוקק ביקש להעניק לבית המשפט סמכות רחבה יותר בהתייחסותו לראיות, מכיון שאופי הסכסוכים בענייני משפחה הינו רגיש ומיוחד במינו. זו הסיבה שהיתר הסטייה מדיני הראיות לא יהא תקף במקרה של מחלוקת לפי חוק הירושה, שעילתה אינו בסכסוך בתוך המשפחה[iii]. עם זאת, אין משמעות הדבר שמותר לבית המשפט לעשות כרצונו בתוך התעלמות מדיני הראיות. להיפך. הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה קובעת כי הסיבה בעטיה יסטה בית המשפט מדיני ראיות היא למען עשיית צדק ובפרשת זיסמן נקבע כי “אין לראות בהוראה זו של החוק כאילו התכוון המחוקק לבטל, כמו לא היו, את דיני  הראיות וכללי סדרי דין בבית המשפט לענייני משפחה. המחוקק התכוון שכללי סדרי-דין וכללי הראיות יופעלו אך ורק לפי שיקול-דעתו של השופט השומע את הדין, לפי שיקול דעתו לעשיית משפט צדק. משפט צדק נעשה דווקא כאשר נשמרים כללי הראיות ונשמרים סדרי הדין. כאשר בית המשפט אכן נוהג לפי סדרי דין ולפי דיני ראיות קיימים, והכלל הוא שדינים אלה באו כדי “לחיות בהם”, כי אז נעשה גם משפט וגם צדק” [iv].

 

סטייה מדיני הראיות בבימ”ש לענייני משפחה – אימתי

ספק אם ניתן לקבל סטיה מדיני הראיות בידי בית המשפט, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. לא ניתן לדוגמא, לקבל סטיה מדיני הראיות במקרים מובהקים של יישום שאינו הדדי בנטלי הראיה, טעות בתחשיב או הודאת בעל דין או כאשר נפגעים כללי הצדק הטבעי[v]. בית המשפט לא יהא רשאי לסטות מדיני הראיות ולהתעלם מהודאתו של הנתבע, כי גזל את רכושו של המנוח, אף אם נראה לו שכך יעשה משפט צדק. בית המשפט אף אינו רשאי לקבוע, כי תחשיב מוטעה מבחינה חשבונאית יהא קביל, רק מפני שלתחושתו יעשה בכך משפט צדק, זאת מקום שהקביעה נוגדת את העובדות המוכחות. בית המשפט אינו רשאי לקבוע, כי נטל הראיה מוטל על התובע בלבד, ולערוך ויתורים מפליגים בדרישת הראיות מן הנתבע. שני הצדדים חייבים להביא ראיות להוכחת גירסתם, ואילו על התובע מוטל גם לשכנע את בית המשפט שגירסתו נכונה יותר מגירסת הנתבע.

 

משמעותה של מהימנות בעלי הדין

לעיתים אומר בימ”ש במהלך דיוני ההוכחות בהם נחקרים עדי התובע, כי נראה שהתובע לא הוכיח את תביעתו. ברם, בהלכת חצור נקבע, כי אף אם מהימנותו של צד אחד נמוכה, אין בכך לסכל את האפשרות שמהימנותו של הצד השני נמוכה עוד יותר ולפיכך – על בית המשפט לבחון את גירסאותיהם של הצדדים, בתוך השוואת מהימנותם, בטרם קבע מסקנותיו[vi]. כך, לדוגמא, העובדה שהנתבע משקר בעדותו אינה מחייבת קבלת טענותיו של התובע, במיוחד אם מסתבר שגם הוא שיקר בעדותו, ואם מסתבר שהתובע והנתבע שיקרו שניהם בעדותם, הרי שהתביעה תיכשל.

 

[i] ע”א 745/81 זיקרי נ’ כלל חברה לביטוח בע”מ פ”ד מ(1)589,598

[ii] סעיף 8(א) לחוק בית משפט לענייני משפחה

[iii] סעיף 8(ד) לחוק בית המשפט לענייני משפחה

[iv] בר”ע (ת”א) 519/96 חיים זיסמן נ’ מיכל זיסמן ואח’, פ”מ תשנ”ו(3) 45)

[v] תמ”ש 29170-05 עזבון המנוחה ענת אלימלך ואח’ נ’ עזבון דוד אפוטה ואח’, בימ”ש לענייני משפחה בירושלים

[vi] ע”א 11100/02 רונן חצור נ’ ניסים דותן, פורסם במאגרי המידע

 

לעמוד נטל ההוכחה בבירור התנגדות לצוואה