מינויו ומעמדו של המומחה
אחת הפעולות שיש להימנע מהן בעת ניהול התנגדות לקיום צוואה הוא ניסיון להגשת ראיות כגון חוות דעת מטעם מומחה רפואי של אחד הצדדים, במטרה לשכנע את בית המשפט כי אדם לא היה כשיר לעריכת צוואה. שימוש יזום במסמך של מומחה, כגון חוות דעת שנערכה לצורך ההליך המשפטי, על מנת להוכיח אי כשירות יכשל, מכיון שסדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה אינו מאפשר להגיש חוות דעת מומחה, ללא רשות בית המשפט. לפיכך, את סיכוי ההליך בנקודה זו יש לבחון על יסוד החומר הקיים, ולא מתוך התבססות על חומר מקצועי שיווצר לבקשת בעל הדין. ברם, אין בכך כדי למנוע פניה למומחה רפואי על מנת שיערוך חוות דעת שעל יסודה ניתן יהיה לחקור את המומחה מטעם בית המשפט. זהו עניין של תקציב לניהול ההליך המשפטי. מבחינה טקטית, נכון לערוך חוות דעת שכזו בהתייחס למסקנות המומחה מטעם בית המשפט, ולכן יש לשקול להמתין עד לקבלת מסקנותיו בטרם פנייה למומחה מטעמנו. הטוב ביותר יהיה, לדאוג לליווי של המומחה לאורך המשפט, אך כאמור, זוהי שאלה של תקציב. יתכן בהחלט, שבסופו של דבר, המומחה מטעם בית המשפט יתמוך בטענות בדבר אי כשרותו של המצווה. ככל שבימ"ש סירב למנות מומחה מטעמו, נפתחת הדלת להגשת חוות דעת של מומחה מטעם הצד שביקש למנות מומחה מלכתחילה. ככל שמונה מומחה, לא ניתן להגיש חוות דעת של מומחה מטעם צד, אלא ברשות בית המשפט.
ככלל, מטרת המומחה הרפואי היא לקבוע אם אדם ידע להבחין בטיבה של צוואתו במועד עריכתה. בפרשת מזרחי ואחרות נקבעה הדרך בו יפעל בית המשפט בבחינת השאלה "האם ידע עורך הצוואה להבחין בטיבה של הצוואה שערך". מסגרת ההליך יבדק אם עורך הצוואה היה מודע לתוצאות עשיית הצוואה, האם ידע על היקף רכושו זהות יורשיו והאם היה מודע לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו[i]. מבחינת סיכויי ההוכחה של אי כשירות, נקבע בפרשת שוורץ כי מבחינה ראייתית, לעיתים דווקא עדות של עורך הדין שניסח את הצוואה או העדים לעריכתה, עדיפות על פני חוות הדעת של המומחה הרפואי[ii]. קביעה זו מתבקשת לאור העובדה שחוות הדעת של המומחה היא בבחינת סברה, מכיון שהוא אינו מכיר את המנוח וכל שהוא יכול להסתמך עליו הם מסמכים רפואיים שהומצאו לו בדיעבד. לעומת זאת, אדם שהיה עד לעריכת הצוואה יכול להצביע על התנהלותו של המנוח וללמד את בית המשפט על מצבו בעת עריכת הצוואה, כמי שחווה את הדברים בחושיו. לכן, עדיף להביא לבית המשפט עדות ישירה של אדם שנכח במועד עריכת הצוואה, ובלבד שהוא נטול אינטרס בתוצאות הדיון.
עדות המומחה – עדות סברה
עדותו של המומחה היא עדות סברה, שכן דעתו, אף אם היא נשענת על עדות מקצועית, אינה דעה הנסמכת על נתונים שהמומחה חווה בחושיו אלא על תיעוד רפואי. ניתן להניח איפוא, כי חוות דעת מומחה שאינה נסמכת על תיעוד רפואי במועד עריכת הצוואה, היה בגדר עדות סברה, ולו בשל העובדה שאין כל תיעוד מקצועי התומך בדעתו של המומחה. מעבר לכך, היה ועדותו של המומחה אינה מבוססת על חזקות מקצועיות המקובלות בעולם הרפואי, ניתן לתהות על ביסוס דעתו המקצועית, באופן שעשוי להחליש את חוות הדעת מבחינה ראייתית. מטבע הדברים, שחוות דעת שכזו חייבת להיות מנומקת, ולהפנות את הקורא לפרטים שעל יסודם הגיע המומחה למסקנותיו.
[i] ע"א 160/80, 851/79 בנדל נ' בנדל פ"ד ל"ה(3) 101, 105 ; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז פ"ד מ"א(4) 454 ; תע' (י-ם) 514/79 עז' פלידיה הירש נ' יפת בע"מ פס"מ תשמ"א(א) 419 ; תע' (ת"א) 6571/84 עז' נוריאל ז"ל נ' נוריאל פס"מ (תשמ"א)(א) 512)
[ii] ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל נד(2) 215, ע"א קרן ליב"י נ' בינשטוק, מח(3) 705)
לעמוד פסילת חוות דעת מומחה בעת התנגדות לצוואה
