ביטול הוראה בלתי מוסרית בצוואה

ביטול הוראה בלתי מוסרית אינו מחייב את ביטולה של הצוואה כולה. עוד ראוי לציין, כי בניגוד להוראות החוק הקיימות בחוק החוזים, לא הוסמך בית המשפט ע”י חוק הירושה לבטל תנאי בצוואה הנוגד את תקנת הציבור, אך עדיין, היום מקובל לבטל תנאים בצוואה הנוגדים את תקנת הציבור כפי שנקבע בפרשת ניימן[i] במשמע – אם אלו תנאים שהינם בלתי מוסריים באופן קיצוני כלפי כל העולם. התמודדות עם טענה בדבר הוראה בלתי מוסרית מחייבת שכנועו של בית המשפט בכך שההוראה אינה מוסרית כלפי העולם כולו, ללא יוצאים מן הכלל. לפיכך, הוראה בלתי מוסרית, הינה מעורפלת מיסודה, ומחייבת פרשנות של השופט את עמדתו המוסרית של הציבור הישראלי ביחס למקרה נשוא המחלוקת. הקריטריון המוסרי הינו דינמי מיסודו, ויש בו צדדים רבים. מנגד הוראה הנוגדת את החוק ברורה יותר. לפיכך, תקיפה של הוראת צוואה בעילה של הוראה בלתי מוסרית קשה יותר להוכחה.

מהי תקנת הציבור

נקבע בהלכת אפרת, כי תקנת הציבור משקפת את תפיסתו של הציבור הישראלי הנאור באשר לרמת ההתנהגות הראויה בחברה הישראלית. תקנת הציבור אינה כתובה בספרי החוקים והיא מעין מכשיר משפטי אשר באמצעותו מגינה החברה הישראלית על ההשקפות המוסריות החברתיות והכלכליות שהיא מבקשת לקיים בזמן נתון במטרה לשמר התנהגות ראויה ביחסים בין אישיים[ii]. בפרשת רקנט הגדיר בית המשפט את המונח כערטילאי ובר שינויים, לאחר שקבע שתקנת הציבור מושפעת מהאקלים החברתי ולכן היא משתנה מעת לעת[iii]. לכן, פסק בית המשפט, כי מה שמקובל היום, יתכן ולא יהיה מקובל מחר. מטבע הדברים שתקנת הציבור נבחנת לאורם של חוקי היסוד, ובמיוחד בהתייחס לנושא כבוד האדם וחירותו.

החובה המוסרית כלפי היורשים הפוטנציאלים

עם זאת, תקנת הציבור אינה משמשת כמכשיר לשיפוט מוסרי של מעשי המוריש ולכן חשוב להדגיש בהתייחס לאמור לעיל, שהמוריש אינו חייב ליורשיו דבר וחצי דבר ורצונו הוא זה שיקבע. התבססות על תקנת הציבור ככלי לשיפוט מוסרי של החלטות המוריש תיכשל.

לדוגמא, העובדה שנראה כי המנוח מבקש להתנקם ביורשיו או בבני משפחתו באמצעות הוראותיו בצוואה, אינה פוסלת את הצוואה ואינה פוגעת בכשרותה. לפיכך, משטרו של הנפטר על הנותרים בחיים עשוי להיות חזק יותר לאחר פטירתו מאשר בימי חייו, ובשפה המשפטית הוא נקרא “שלטון היד המתה”. דוגמא ליישום ערכי של תקנת הציבור: עמי הורה בצוואתו כי אם יתגרש בנו שאול מאשתו, אם ילדיו, יזכו בכל רכושו הילדים-נכדיו בלבד. שאול מתנגד בבית המשפט וטוען כי תנאי זה נוגד את תקנת הציבור ואינו מוסרי. לטענת שאול, תנאי זה מחייבו להיוותר נשוי לאשה שאינו אוהב ופוגע בכבודו ובחירותו להינשא ולהתגרש. בפרשת גרייבר בית המשפט דוחה את הטענה שלעיל וקובע, כי מטרתו של עמי הייתה לדאוג לנכדים אשר יפגעו ממעשה הגירושין[iv]. דוגמא נוספת: יהודה הינו ציוני נלהב והוא קובע בצוואתו כי בנו יעקב יזכה ברכושו אך ורק בתנאי שישתקע בישראל. יעקב מתנגד לתנאי זה בבית המשפט וטוען כי תנאי זה נוגד את תקנת הציבור באשר הוא פוגע בחירות התנועה שלו ובזכותו לחיות את חייו במקום בו יבחר. בית המשפט דוחה את הטענה וקובע, כי תנאי זה אינו סותר את תקנת הציבור, באשר זכותו של המוריש למנוע את הוצאת רכושו מישראל לאחר מותו. בית המשפט אף קובע, כי הוראה בצוואה שמטרתה לעודד יהודים לעלות ארצה היא הוראה מוסרית, בהתבסס על חוק השבות ועל מגילת העצמאות.

עוצמת הפגיעה המוסרית

עד כה דנו בתנאי המוסרי ולמדנו שהינו מתבסס על ערכיות סובייקטיבית של השופט, כפי שהוא עצמו רואה את סולם הערכים של החברה בישראל. אך עדיין, לא ברור מהי מהותו של התנאי הבלתי מוסרי עצמו. זוהי אינה בהכרח נקודת המבט הנכונה מבחינת דיני הירושה, ולו בשל העובדה, שלא כל הוראה בלתי מוסרית תיפסל. יש לאמוד את עוצמת הפגיעה המוסרית, על מנת להניח מה תהא התוצאה בבית המשפט. המבחן הוא קיומו של תנאי בלתי מוסרי באופן קיצוני שכן רק אותו יפסול. תנאי שאינו קיצוני לא יפסל מכיון שביצוע רצונו של המצווה הוא עיקרון יסוד בדיני הירושה. ניתן לומר, כי אותו תנאי קיצוני מחייב פגיעה אנושה בזכויות היסוד של אדם שלא לתכלית ראויה. כך, לדוגמא, פגיעה קיצונית, שלא לתכלית ראויה בחופש התנועה או בחירות ההחלטה, תהא תנאי בלתי מוסרי. בדוגמא שלעיל הורה המנוח כי רכושו ימסר רק למי שישתקע בישראל, ואכן יש פה משום פגיעה אנושה בחירות התנועה ובחופש ההחלטה של היורש, אלא שמנגד, ההוראה נתמכת באידאולוגיה ציונית ובחקיקה התואמת את תקנת הציבור, ויש בה בהחלט מן המוסריות בעיני הציבור הסביר בישראל. מקום שאותה הגבלה נערכת לתכלית ראויה, יש לראות בה משום הגבלה מוסרית שאינה בטלה. המוסריות או העדרה, אם כן, אינן נקבעות על בסיס ערכי סוביקטיבי, אלא על הנחתו של בית המשפט, בדבר עמדתו השיפוטית הערכית של הציבור בישראל במקרה שבמחלוקת. דוגמא לתנאי בלתי מוסרי בעליל: יותם קבע בצוואתו שתי הוראות. על מנת שאשתו תזכה ברכושו, ציווה יותם, עליה לחדול מלעסוק בכל עבודה, לשבת בביתה ולעסוק בסריגה עד יום פטירתה. בנוסף, הורה יותם, כי על אשתו להימנע מקיום יחסי מין עם בן זוג בעתיד. לצורך פיקוח על קיום ההוראות מינה יותם את עורך דינו כמנהל העיזבון. בית המשפט קבע כי התנאים שקבע יותם בטלים מכיון שהם נוגדים את תקנת הציבור. דומה, כי ברור שאימוצן של הוראות יותם, תביא לפגיעה קיצונית בזכויות היסוד של אלמנתו, כגון כבוד האדם, חופש החירות, חופש התנועה וחופש העיסוק, שלא לתכלית הראויה. בעבר נתבקש בית משפט בישראל לאשר הסכם ממון אשר הכיל הוראות מן הסוג המפורט לעיל. הבקשה לאישור ההסכם נכשלה כמובן.

תקנת הציבור בדין הזר

כיצד משתנה תקנת הציבור במדינה אחרת, והאם מה שנחשב בעיני הציבור הישראלי כלא מוסרי, יתקבל באהדה או בהבנה על ידי ציבור אחר, כגון לדוגמא, בארצות בהן לא השתרשו זכויות הנשים. לשאלה זו עשוי לקום אספקט מעשי, במקרים שבהם מתבקש בית המשפט לקיים בישראל צוואה שנערכה לפי דין אחר, שאינו הישראלי. במקרה, שבו תבוצע הצוואה לפי הדין הפרסי, תעלה השאלה, האם יש לפרש את הוראות הצוואה הבלתי מוסריות בעיני הציבור הישראלי, לפי האופן שבו רואה אותן הציבור באיראן. התשובה לכך היא, שבית המשפט לא יכשיר צוואה הנוגדת את הערכים המוסריים של הציבור בישראל, כפי שסקרנו בראשית הדברים. לעיון נוסף, ראו בסקירת דין זר באתר זה.

[i] ע”א 477/88 היועץ המשפטי לממשלה נ’ אוניברסיטת תל-אביב ואח’, פ”ד מד(2) 476, 484; ע”א 30/92 שמחה ניימן ואח’ נ’ היועץ המשפטי לממשלה ואח’, פ”ד מז(2) 275, 278-279)

[ii]  בג”ץ 693/91 אפרת נ’ הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים

[iii] דנג”ץ 4191/97 רקנט נ’ בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם במאגרי המידע

[iv] בר”ע 108/75 גד גרייבר נ’ נעמי, רחל חוה, ראם ו-הרן גרייבר קטינים, פורסם במאגרי המידע

לעמוד צוואה סתומה