אפוטרופוסות ונאמנות בהקשרם לצוואה

איך נוצרים יחסי אפוטרופסות

דרך המלך למינוי אפוטרופוס עוברת בהגשת בקשה על ידי קרוב של האדם (בהתאם לסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות) לבית המשפט למינוי אפוטרופוס לגוף או לרכוש או לשניהם. ניתן גם לבקש להחליף אפוטרופוס שאינו מתאים לתפקידו. לאחר הגשת הבקשה, יביע היועץ המשפטי לממשלה ממשרד הרווחה את עמדתו ביחס למינוי המבוקש. ככל שהבקשה למינוי אפוטרופוס לרכוש מתקבלת, חייב הממונה להגיש פרטת רכוש ונכסים של המנוח לאפוטרופוס הכללי בתצהיר. האפוטרופוס הכללי יפקח על פעילות האפוטרופוס לרכוש.

ברם, משעה שאפוטרופוס הוא נאמן, אין צורך במינוי מיוחד מטעמו של בית המשפט כדי להפוך לאפוטרופוס או נאמן או שלוח של אדם אחר ועצם קיום קשר בין שני אנשים או יותר עשויה להקים לאחד חובת נאמנות או שליחות כלפי האחר. הסמכה של אדם כנאמן יכולה להיעשות בעל פה או בכתב או בהתנהגות. המשמעות היא, שאין צורך לחתום על חוזה נאמנות כתוב, בכדי לחייב אדם בנאמנות לאחר. לפיכך, גם מטפל שלא התמנה בבית משפט, עשוי להיות אפוטרופוס למעשה. קל וחומר, שמי שנאמן על נכסי האחר חסר הישע הוא אפוטרופוס, ולכן הפרת חובת הנאמנות עשויה לפסול אותו מלכהן כאפוטרופוס.

סוגי אפוטרופוס

אפוטרופוס יכול להיות אדם, תאגיד או האפוטרופוס הכללי. קיים הבדל מהותי בין אפוטרופוס הממונה לגוף וזה הממונה לרכוש. אדם אשר מרותק למיטתו וחסר יכולת תנועה עשוי להידרש לאפוטרופוס לגוף, אך מינוי אדם שכזה כאפוטרופוס לגוף אינו מבטל את כשירותו לעשות כרצונו ברכושו. אדם שכזה, עשוי להיות חסוי, אך לא פסול דין. חסוי, כהוראת סעיף 33(4) לחוק הכשירות המשפטית והאפוטרופסות, אינו בלתי כשיר מבחינה משפטית. אין חולק, כי קטין ופסול דין אינם כשירים משפטית, ולפיכך יש צורך באפוטרופוס לשם ניהול ענייניהם. סעיף 38 לחוק קובע את תפקידי האפוטרופוס לקטין כמי שחייב לדאוג לצרכיו, חינוכו, הכשרתו לעבודה ופרנסתו וכן שמירה על נכסי הקטין, וכך גם בשינויים המחויבים לעניינו של פסול הדין.

השאלה ביחס לצורך במינוי אפוטרופוס והיקף סמכותו על האדם נשוא הדיון עולה במקרים שבהם לא ברור כי מדובר בפסול דין. סעיף 39 לחוק קובע, כי “אפוטרופוס שאינו של קטין או של פסול-דין חייב לדאוג לענינים שנמסרו לו על-ידי בית המשפט.“. מכאן עולה, כי מינוי אפוטרופוס לרכוש לחסר ישע, מלמד כי בית המשפט השתכנע שבמועד המינוי, ועל יסוד המסמכים שהוצגו בפניו, כי האדם נשוא הדיון אינו מסוגל לבצע פעולות ברכושו מרצונו או בתוך הבנת מהות החלטותיו. מצב זה, של מינוי אפוטרופוס לרכושו של אדם, עשוי ללמד כי גם צוואה שערך אדם שכזה בשעה שלא שלט על רכושו, אינה כשרה. להרחבה ראו על צוואת חסוי ופסול דין.

סוג שלישי של אפוטרופוס מוכר במיוחד, אך לא בשמו המשפטי. “אפוטרופוס למעשה” הוא אדם שנטל על עצמו, ללא מינוי של בית משפט, לטפל באחר, בתוך שהוא קובע לעצמו את מהות וטווח הסיוע שיוענק. מצב שכיח הוא שאדם כזה, בדרך כלל קרובו של המסתייע, יעניק לחסר הישע סיוע בניהול רכושו, וגם יטפל בעניינים הנוגעים לגופו ובריאותו, בלא שמישהו מרשויות המדינה יפקח על מעשיו.

חובותיו של מטפל נאמן או מטפל שלוח

טיפול בחסר ישע, פסול דין, חסוי, קטין או אדם תלוי באחר מעלה את שאלת הנאמנות והשליחות של המטפל. האם מי שמטפל באדם הינו נאמנו או שלוחו? חשיבותה של השאלה עולה, בשל יכולתו של המטפל לנצל את מעמדו לשם טובות הנאה אישיות, אשר אסורות בהתאם לדיני האפוטרופסות והנאמנות. ככל שהפר המטפל את חובותיו כלפי המטופל, וניצל את מעמדו לשם עשיית רווח לעצמו או לקרובו, ניתן להגיש תביעה כנגד האפוטרופוס, אפילו לאחר פטירתו של המטופל, וזאת מכח הזכויות הקיימות בעיזבון הנפטר.

על מנת לבחון את החובות החוקיות המוכלות על המטפל, יש לבחון אם היה שלוח או נאמן של חסר הישע. נאמן הוא אדם שפועל למען אדם אחר המוגדר כנהנה, ואילו שלוח הוא למעשה סוג של נאמן בעל יכולת מצומצמת. ההבדלים העיקריים בין השלוח לנאמן מצויים בכך שלנאמן יש זיקה לנכס בו הוא מטפל (לדוגמא, כספו של השולח מופקד בחשבון נאמנות בבנק הנשלט על ידי הנאמן) ובשיקול הדעת הנרחב שיש לו בטיפול בנכס.

חובותיו של הנאמן קבועות בסעיף 10(א) לחוק הנאמנות ולא ניתן להתנות עליהן או לסטות מהן. הנאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידו. בניגוד לנאמן, סמכויות השלוח מוגדרות כאמור ביפוי כח שנמסר לו, ולא בחוק, ושיקול דעתו מוגבל להוראותיו של יפוי הכח. על הכח הרב שיש לנאמן אמר בית המשפט בפרשת וואלס[i] כאשר תיאר את עוצמת הנאמן כזו אשר גוברת על זכותו  של הנהנה מהרכוש עליו מופקד הנאמן. הנאמן הוא כה עוצמתי עד כי לנהנה אין כלל זכות או כוח להתערב בדרך הניהול של הנכס שבבעלותו. הנהנה אמנם רשאי לייעץ לנאמן ולהפנות את תשומת ליבו להזדמנויות עסקיות ולדרכי פעולה אפשריות, אך אין לו שליטה או חלק בקבלת ההחלטות ובביצוען. הנאמן הוא דמות עצמאית ובעלת שיקול דעת באשר לדרכי ניהול הנכס ויש לו חופש פעולה בדרכים שהוא בוחר בהן לעשות זאת. אכן, אילו נקבעו בתנאי הנאמנות הגבלות על דרך הניהול – אזי היו אלה מחייבות אותו.

יחד עם זאת, יש לזכור, כי אפוטרופוס הוא נאמן מסוג מיוחד, ולפיכך חלים עליו חובות המנויות בחוק הנאמנות. אף שההפרדה בין שלוח לבין נאמן אינה קלה תמיד, מוטלים עליהם חובות דומים בחוק הנאמנות והשליחות.

כפי שראינו, קיימת הקבלה מסוימת בין חובות השלוח והנאמן מקום שהשלוח הינו נאמן על נכסים בהם הוא מטפל מעצם שליחותו[ii]. גם על השלוח נאסר לקבל טובת הנאה מנשוא שליחותו[iii] אלא ברשות השולח. כנאמן, כך גם השלוח חב בחובת הגילוי והשקיפות, ועליו ליתן דו”ח על פעולותיו. כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו של השלוח כנאמן של השולח, והוא הדין על כל ריווח או טובת הנאה שבאו לו בקשר עם נושא השליחות. שלוח המפר את חובת השליחות, חייב בהשבה של הכספים שנטל וכן ישלם פיצויים בנסיבות מסוימות המפורטות בסעיפים 9-10 לחוק השליחות. לדוגמא, הוכח בבית המשפט כי רונן גזל את המנוח באמצעות שימוש ביפוי כח שניתן לו לצורך משיכת כספים לצרכי המנוח קובי. רונן השלוח הפר את חובת השליחות, כאשר משך כספים רבים לצרכיו האישיים, ללא הסכמתו של קובי ז”ל. לפיכך נקבע, כי רונן יחזיר את כלל הכספים שלקח ללא רשות, ויפצה את עיזבונו של קובי ז”ל.

מקורות:

[i] ע”א 3829/91 אבינועם וואלס נ’ נחמה גת ואח’, פ”ד מח(1) 801, 814

[ii] סעיף 10 לחוק הנאמנות, תשל”ט-1979

[iii] סעיף 8(4) לחוק השליחות, תשכ”ה-1965