מי רשאי להגיש תביעה נגד אפוטרופוס או מטפל

מדובר בתביעה בעילה נפרדת מעילות ההתנגדות לקיום צוואה, מכיוון שהיא עוסקת בפעולות שאירעו בימי חייו של המנוח. גם אם נפטר המנוח זה מכבר, תתבקש השבת הגזל לעיזבונו של המנוח. לכן, רשאים היורשים לתבוע בשם עיזבונו של המנוח בגין הפרת חובת השליחות והנאמנות של המטפל והאפוטרופוס גם לאחר פטירתו. במצב בו אדם משמש כמטפל נאמן או שלוח, עדיף בדרך כלל לטעון להפרת חובת הנאמנות והשליחות, מקום שזו מקפלת בתוכה את חובת תום הלב. חובות הנאמנות והשליחות מפורשות באופן מחמיר יותר בפסיקת בית המשפט. כאמור, מן הנאמן מצופה לפעול כמלאך, ולא רק כאדם תם לב. בכל מקרה, הדרך להגשת תביעה כנגד השלוח או הנאמן עוברת בהוכחת העובדות שביסוד הטענה כי הפר את חובת הנאמנות והשליחות.

 

סטנדרט ההתנהגות של המטפל

ההתנהגות הנדרשת מן האפוטרופוס לרכוש של אחר הוא של "אדם סביר" ובהתייחס לנסיבות, של "הנאמן הסביר". האדם הסביר לפי חוק הנאמנות חייב לפעול באמונה ובשקידה למען הנאמנות[i], וכפי שנרשם בחוק "10(ב) הנאמן חייב לפעול באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר בנסיבות העניין היה נוהג"[ii].

ברור ש-"אדם סביר" אינו גוזל ואינו מועל בכסף שאינו שלו. האדם הסביר אינו פועל לטובת עצמו מתוך כספים שהועברו לניהולו בנאמנות, ולכן מובן שפעולות מסוג זה מהוות ראשית ראיה להפרה של חובת האמונים. מקובל גם להניח, שפעולה אשר פוגעת בפועל בכספי הנאמנות, ונערכה בתוך הפרת החובה להשתדל לשמור ולהגן על כספים אלו, היא הפרה של חובת האמונים.

 

רכיבי תביעה כנגד הנאמן, השלוח והאפוטרופוס

על מנת להוכיח כי מטפל הפר את חובותיו, יש לבחון את הסמכות שהוענקה לו, ככל שהוענקה, ואם חרג ממנה. ככל שמדובר באפוטרופוס למעשה, הקושי גדל – שכן הוא מינה את עצמו, ואיש לא פיקח עליו. מצב זה מאפשר למי שמבקש למעול להסתיר את עקבותיו. יחד עם זאת ראוי להדגיש, כי החובות החלים על אפוטרופוס למעשה זהים לאלו של אפוטרופוס ממונה על ידי בית משפט.

אם מדובר בשליח של המנוח, חובותיו מפורטים ביפוי הכח שנמסר לו, המכיל גם את תנאי השליחות. מעבר לכך, ניתן לבדוק את חובותיו של המטפל כלפי שולחו, כפי שהם מפורטים בחוק השליחות. על מנת להוכיח שמטפל נאמן הפר את חובת הנאמנות, יש לבחון כיצד היה פועל נאמן סביר, בהתייחס למטרת הנאמנות, בתוך התייחסות לחובותיו, המפורטים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות וכן בחוק הנאמנות. הצורך בהוכחת הסבירות שבפעולת הנאמן נגזר משיקול הדעת הנרחב אשר ניתן לו בחוק.

כאשר מדובר על מינוי של בית המשפט, קובעת ההחלטה במפורש את סמכויותיו וחובותיו של המטפל-אפוטרופוס. כך, אפוטרופוס לרכוש חייב לנהל פרטה, וחייב לנהל את רכושו של האחר בנאמנות עבורו. אסור לאפוטרופוס לבצע את מרבית הפעולות ברכוש האחר ללא אישורו של בית המשפט. ניתן לברר, עובדתית, אם האפוטרופוס הפר את החובות הללו.

ראוי להדגיש, כי אין חובה להראות שנגרם נזק, בכדי שבית המשפט יקבל טענה בדבר הפרת אמונים. האיסורים המוטלים על הנאמן נוגעים להתנהגותו ואינם מותנים בתוצאה שלילית. לפיכך, על מנת לזכות בתביעה שעניינה הפרת אמונים, יש להוכיח את עצם ההפרה בהתנהגות וזו בלבד עשויה לזכות בסעד הנתבע שכן נפסק בפרשת מירז כי "מוקדו של האיסור בעצם ההתנהגות ואין הוא מותנה בכך שאכן נגרמה פגיעה כלשהי למי שכלפיו חב הנאמן את חובת הנאמנות"[iii].

נקבע כי זהו אינטרס ציבורי מובהק להרתיע נאמן ושלוח מעשיית פעולה בניגוד עניינים. בית המשפט קבע בפרשת בן נון כי "בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה… האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה"[iv].

 

מה תובעים מהאפוטרופוס

כאמור, אפוטרופוס הוא סוג של נאמן מיוחד ופעולתו נעשית בגדרי הנאמנות כלפי החסוי או פסול הדין. בתביעה לתיקון נזקי הפרת נאמנות יש לתבוע את השבת כלל הרווח שהפיק הנאמן לנכסי הנאמנות ואשר עבר לידיו שלא כדין משעה שאינו שייך לו, ויש להשיבו כפי שנקבע בסעיף 15 לחוק הנאמנות "ריווח שהפיק נאמן שלא כדין עקב הנאמנות, דינו כחלק מנכסי הנאמנות".

נפסק בפרשת בן נון כי מי שהפיק תועלת אישית לעצמו בתוך ניצול מעמדו כנאמן, חייב בהשבת הממון שלקח למנוח או לעיזבונו. לכן, בהחלט יתכן מצב שבו יורש שהיה נאמן, יאלץ להשיב את מה שלקח שלא כדין במסגרת נאמנותו. הנאמן הינו שומר של נכסי הנאמנות גם על פי חוק השומרים, תשכ"ז-1967 ואם התברר שהינו אחראי לאובדן הנכסים או לנזק שנגרם להם, עליו לפצות את שולחו.

חובת הפיצוי תוטל על הנאמן, ככל שגרם לנזק לנכסי הנאמנות[i] מתוך אדישות או בהפרת חובת הזהירות. משמעותו של הפיצוי הוא בחיוב הנאמן בתשלום תוספת הונית אשר תגלם את הנזק שנגרם בפעולותיו, מעבר להשבת סכום הקרן אותו הרוויח שלא כדין לכיסו. תביעת הפיצוי תתווסף לדרישת ההשבה במקרים חמורים של הפרת חובת אמונים, משעה שאין מדובר רק בטעות שבדין שנערכה בתום לב על ידי הנאמן, אלא במצב שבו התכוון הלה לגזול את כספו והונו של מי ששם בו את מבטחו. העיקרון הקובע הוא, כי לא יעלה על הדעת שאדם המועל בתפקידו, יזכה לרווח אשר צמח ממעילתו. במילים אחרות, בית המשפט לא יתן ידו לאישור פעולתו של אדם אשר "רצח וגם ירש". לכן, על המעוול מוטל להחזיר את הפירות בהם זכה כתוצאה מפעולתו הבלתי לגיטימית.

 

[i] בג"ץ 2074/95 אגודת טכנאי השיניים בישראל נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד נג (3) 451, 462 (1999)

[ii] סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979

[iii] ע"א 4377/04 גל גורן הוצלברג נ' אביבה מירז, בג"ץ 35/82 ישפאר בע"מ נ' שר הביטחון, פ"ד לז (2) 505, 518 (1982)

[iv] ע"א 423/75 בן בן נון נ' ריכטר [3], בעמ' 377

לעמוד ניצול קשיש בבירור סכסוך על ירושה