צוואת חסוי ופסול דין

by

מיהו חסוי ומהו פסול דין

מוקדם יותר איבחנו את המשמעות הראייתית להבדל שבין אפוטרופוס לגוף ולרכוש. אבחנה נוספת שיש לערוך, כאשר בוחנים כשירות של אדם לעריכת צוואה, היא בין החסוי ופסול הדין. בית המשפט קבע בפרשת פלונית, כי לא ניתן להכשיר צוואה שנערכה בשעה שהמצווה היה פסול דין, אפילו יוכח, כי ידע להבחין בטיבה של צוואה, עדיין, הוראות סעיף 26 לחוק הירושה קובעות כי דין צוואה שנערכה בתקופת פסלות הדין – בטלות[i]. לעומת זאת, החסוי כשיר לעריכת פעולות משפטיות מכח סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, אלא שמונה לו אפוטרופוס מקום שאינו יכול לדאוג לענייניו, ואין מי שיעשה זאת במקומו. לכן, צוואה שערך החסוי תקפה אלא אם כן הוכח שהחסוי אינו מסוגל להבחין בטיבה של צוואה. בפרשת מוסא אחמד נקבע:

"מעיון בסעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות – תשכ"ב 1962 עולה כי פסלות דין היא רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס, בסעיף 33(4) לחוק הכשרות נקבע שניתן למנות אפוטרופוס לאדם שאינו יכול דרך קבע או דרך ארעי לדאוג לענייניו כולם או מקצתם ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו. אי לכך אין חפיפה בין מינוי אפוטרופוס מכוח סעיף 33(4) לחוק הכשרות לבין קביעת סטאטוס של אדם כפסול דין, ועל כן אין בעצם מינוי אפוטרופוס לפי הוראות החוק הנ"ל כדי לפגוע בכשירותו של החסוי, ובכלל זה, כשירותו לערוך צוואה…ועל כן, אין בעצם מינוי אפוטרופוס לפי הוראות החוק הנ"ל כדי לפגוע בכשירותו של החסוי ובכלל זה כשירותו לערוך צוואה. במקרה שחסוי עורך צוואה תהא הצוואה תקפה אם נעשתה בנקודת זמן שבה ידע המנוחה להבחין בטיבה אף אם לפני כן או אחרי כן, השתנה מצבו. בחינתו של ביהמ"ש תיעשה על פי מבחן גמיש ונקודתי בו תיבחן השאלה האם המצווה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם…"[ii]

 כאשר בית המשפט קובע מי לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, הוא בוחן אם המצווה היה מודע לתוצאות של הוראות צוואתו והאם ידע מה היקף רכושו ומי יורשיו במועד עריכת הצוואה. בפרשת בנדל נקבע כי בית המשפט מחפש אחר הוכחת הקשר הסיבתי בין חוסר מודעותו של המצווה לכתיבתה של הצוואה נשוא המחלוקת[iii]. על המצווה להיות מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ולמהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט[v]. בית המשפט אמר על כך :

 "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה' מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתואות עשיית הצוואה על יורשיו. המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה"

 

 

 

[i] תמ"ש (ראשל"צ) 46330/07 עז' המנוחה פלונית ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי ואח'

[ii] תע' (י-ם) 40080/04 עז' המנוחה ב.ה. ז"ל נ' א.כ, בית משפט לעניני משפחה בירושלים; רע"א 6397/04 מוסא אחמד חסין מוסא אלעבסי ואח' נ. עמותת א.ל.ע.ד אל עיר דוד

[iii] ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 105 (1981)

[iv] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994)

[v] ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה (3) 101, 105 (1981)

 

לעמוד איסור על תקיפת הצוואה