מהו רצונו האחרון של המצווה

הצוואה היא הצהרתו של אדם בדבר האופן שבו יחולק רכושו לאחר פטירתו. לפיכך, כל דיון בענייני צוואתו של אדם עוסק בניסיון להתחקות אחר רצונו של המנוח ומה היה אומד דעתו. כל פעולותיו של בית המשפט מכוונות לקבוע, מה אכן רצה המנוח לתת ולמי, ולדאוג למימושו של רצון זה, מקום שבית המשפט קבע בפרשת כלפה ורבות אחרות, כי מצווה היא לקיים דברי המת:

 "כל מאבק סביב צוואתו של אדם מעלה מצידו את שאלת 'כבוד המת', השלוב בעיקרון הכללי של 'כבוד האדם', אשר היה לעיקרון-על במשפטנו עם קבלת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בפסיקת בית משפט זה לכל אורכה, לפני קבלת חוק היסוד ולאחריה, שזורה כחוט השני העמדה, שלפיה בכל הנוגע לצוואות מוענקת חשיבות מיוחדת לרצונו של הנפטר. זאת על פי הכלל הגדול הנקוט בידינו כי 'מצווה לקיים דברי המת"[i]

העיקרון המצוטט לעיל בפרשת כלפה מנחה את בית המשפט לחתור תמיד לקיים את הצוואה וזוהי ברירת המחדל ורק בלית ברירה, יפסול את הצוואה או חלק ממנה. מימוש רצונו של המנוח הוא עניין מקודש במשפט הישראלי. זהו עניין של כבוד האדם המנוח. הבסיס לקדושת העיקרון טמון בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מושכלות היסוד הן כי האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה וזכותו של המנוח לצוות כרצונו בצוואתו נשמרת עד ליום פטירתו. זכות זו כה חזקה היא, עד כי לא ניתן להתנות עליה בחוזה או הסכם (למעט אם התחייב בהסכם ממון בו מחולק רכוש כלפי אחר או בצוואה הדדית). לפיכך, לא ניתן לחתום על הסכם המונע מהמוריש לצוות כרצונו ולא ניתן לסכם איתו בימי חייו שימנע מלשנות את צוואתו, גם בתמורה, כפי שנפסק בפרשת טלמצ'יו ואחרות:

"אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה אינה תופסת (סעיף 27 לחוק הירושה). מטרת דין הצוואה בכלל – ודיני פרשנות הצוואה בפרט – הוא להגשים את רצונו ('אומד דעתו') של המצווה"[ii]

 

הפירוש המקיים – עדיף

ככל שעומדים בפני בית המשפט שני פירושים לצוואה, אשר אחד מקיימה והשני יבטלה הוא יעדיף את הפירוש המקיים. הבסיס המשפטי לעיקרון הקיום מצוי בסעיף 54(ב) לחוק הירושה אשר קובע כי "צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף". עיקרון זה נכון גם לגבי הוראות יחידות או עצמאיות בצוואה. כלומר, כאשר קיימת הוראה בסעיף יחיד הניתנת לשני פירושים, בית המשפט ישאף לפעול באופן שיאפשר את קיום ההוראה. לעומת זאת, במקרה בו קיימים מספר פירושים אשר אין אפשרות להעדיף אחד על משנהו, תהיה הוראת הצוואה סתומה ודינה ביטול, בהתאם להוראות סעיף 33 לחוק הירושה הקובע לאמור "הוראת צוואה שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה או שאין להבין משמעותה –בטלה".          

ברור אם כן, כי חשוב לפרש את הצוואה, ככל שאינה ברורה, בכדי לקיים את רצונו של המנוח. אמנם, עיקרון החופש לצוות קובע כי בית המשפט יטה, ככל שניתן, לקיים את צוואתו של המנוח, אך עיקרון זה אינו חף ממגבלות. בפרשת עופרי נקבע:

"כלל זה אין משמעותו כי בית המשפט ייצור צוואות עבור נפטרים שלא עשו כן בעצמם אך ורק מתוך כוונה ליתן ביטוי לרצון משוער של נפטר זה או אחר, אך מקום שהנפטר אמר דברים מפורשים, יש, ככל שהדבר אפשרי, לשאוף לכך שדברים אלה יבוצעו"[iii]

 

פרשנות לפי נסיבות חיצוניות

בעבר, פירש בית המשפט את רצונו של המצווה על פי לשונה של הצוואה (הטקסט) בלבד בהסתמך על הוראת סעיף 54 לחוק הירושה, ופנה לבחון את הנסיבות החיצוניות רק כאשר הדברים לא היו ברורים מתוכנה המילולי של הצוואה. תורת פרשנות זו נקראת תורת שני השלבים, לאמור, קודם כל תועדף המילה הכתובה, ורק אם אין בה כדי להבהיר את רצון המוריש, פונים לשלב השני, ומבררים את הנסיבות החיצוניות. בפרשת טלמצ'יו נקבעה דרך חדשה המבטלת את שיטת השלבים והיא מכונה בעגה האקדמית, גישת הפרשנות השלובה. עקרונות הגישה קובעים כי על אומד דעת המצווה ילמד בית המשפט מכל מקור אמין ולא יבחין בין פרשנות לשון הצוואה (פרשנות פנימית) ופרשנות הנסיבות החיצוניות לצוואה (פרשנות חיצונית)[iv]. בכך, התווה בית המשפט לראשונה דרך חלופית להתחקות אחר כוונתו של המצווה, שכן נקבע בפסיקה ידועה זו, כי אפילו לשונה של הצוואה ברורה, עדיין ניתן ללמוד מן הנסיבות החיצוניות, כי כוונתו של המצווה המנוח היתה שונה משעה ש-"במתח הפנימי שבין "הגוף" (הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא העובדה כי האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. לפיכך,בית המשפט בוחן אם הצוואה סבירה על פי הבנתו של בית המשפט את הגיונו של המצווה. בחינה זו נעשית על יסוד הראיות המלמדות על תמונת חייו של המצווה בטרם כתב את צוואתו, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו.

 

[i] ע"א 724/87 – ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22

[ii] ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 826; ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81, 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705

[iii] ע"א 449/88 עופרי נ' פרלמן, פ"ד מה (1) 600, 607 (1990), ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין, תק-על 95(3) 441

[iv] ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג (2), 817

 

לעמוד מעוניין בדבר בבירור התנגדות לצוואה