העברת הזכות לקבוע את חלוקת העיזבון (*מתוך הספר "סכסוכי ירושה הלכה ומעשה", מהדורת 2015)

סעיף 29 לחוק הירושה אשר מאפשר להכשיר צוואה אם הורה המנוח בצוואה כי מסר לאחר את הסמכות להחליט כיצד יחולק העזבון, ובלבד שהמצווה יקבע את הנכסים שמתוכם יש לבחור מנה, או את קבוצת אנשים שמתוכם ניתן לבחור נהנה:

"29. אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם; אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה, או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו; ואם לא קבע המצווה, או שקבע והבחירה לא נעשתה תוך זמן סביר, יבחר בית המשפט או אדם שיקבע בית המשפט."

 

סייגים על בחירת המצווה

סעיף 29 לחוק מכיל סייגים שפורשו בפסיקה. בהלכת לישיצקי נקבע כי הרשאה כללית למסירת הקביעה והבחירה לאחר במסגרת צוואה אינה אפשרית, אך ניתן להרשות באופן מיוחד אם הגדיר המצווה במדוייק את האנשים שמתוכם ייבחר הזוכה באמצעות זיהוי פרסונלי או באמצעות שיוכם הקבוצתי[i]. דוגמא לקבוצה מוגדרת היטב היא "כל ילדיי". לכן, המוריש רשאי לקבוע כי אשתו תקבע כיצד לחלק את רכושו בין ילדיהם המשותפים לאחר פטירתו, והוראה זו עומדת בדרישות החוק. לעומת זאת, המוריש אינו רשאי להוריש את עיזבונו ל-"עניי העיר צפת" או ל-"יהודים", שכן הגדרה זו רחבה מדי[ii]. בפרשת ישפה ציוותה המנוחה את כל רכושה לצדקה לפי מיטב שיקוליו של בנה אשר מונה כמנהל עיזבונה, אך לא התייחסה לאנשים שמתוכם יש לבחור את הזוכה. בית המשפט פסק כי נדרש שהוראת הצוואה תתייחס לאנשים מסוימים ולכן הוראת הצוואה בטלה[iii]. בהקשר לכך יש לציין גם את הוראת סעיף 33 לחוק הירושה העוסקת בצוואה סתומה, הקובעת בטלותה של הוראת צוואה, שאין לראות מתוכה למי ציווה המצווה או מה ציווה.

 

פרשנות הוראת לפי סעיף 29 לחוק הירושה

 

פרשנות הוראת צוואה לפי סעיף 29 לחוק הירושה תעשה בצמצום רב, שכן הסעיף הינו החריג לכלל הקובע כי הצוואה מעשה אישי היא ולכן יש לאבחן בלשון הצוואה את ההוראה המדוייקת שקבע המצווה ולקבוע אם לשונה אכן מעניקה את זכות הבחירה לאדם אחר בתנאי הסעיף. בפרשת י.מ נטלה לעצמה עורכת דין את הזכות לבחור כיצד לחלק את רכוש המנוח, בעוד שהצוואה העניקה לה סמכות יחידה, לבחור היכן יתגורר יורש ביחס לדירה שאינה חלק מעיזבון המנוח. עורכת הדין אף החלה את חלוקת העזבון רק כשלוש וחצי שנים לאחר פטירת המנוח. בית המשפט קבע, כי יש לבחון אם הבוחר נוהג ביושר ובתום לב והאם הוא מתחקה אחר כוונת המצווה, ואם מתברר שהתנהלותו מצביעה על חוסר תום לב, יש לשקול את פסילת החלוקה עליה החליט. עוד נקבע, כי ככל שחולף זמן רב יותר מעת הפטירה ועד למועד חלוקת העזבון בהתאם להוראת סעיף 29 לחוק, כך תגבר נטייתו של בית המשפט לבחון את שיקוליו של הבוחר ואם אין הם זרים לרצון המנוח[iv]. משפסל בית המשפט הוראת צוואה המעניקה לאחר את זכות הציווי, בטלה גם הצוואה בכללותה[v].

 

תנאים מצטברים להעברת זכות הציווי לאחר

ניסוחו של סעיף 29 לחוק מעלה שאלה ביחס לדרישת הצטברותם של התנאים שבסעיף, המורים על ציון הזוכים והנכסים שמתוכם יש לבחור מנה. עיון בנוסח החוק מלמד, כי הוא מורכב משני איסורים ושני היתרים החופפים זה לזה כמפורט בטבלה להלן:

 

סעיף 29 לחוק האיסור בחלק ראשון לסעיף ההיתר החופף בחלק השני לסעיף המשמעות
לשון הציווי אין המצווה יכול למסור לאחר את קביעת האדם שיזכה מן העזבון אולם אם ציין המצווה בצוואה אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה מותר למסור לאחר אם הוגדרו אנשים שמתוכם יש לבחור זוכה
לשון הציווי או את קביעת החלק היחסי או המנה שאדם יזכה בהם או ציין נכסים שמתוכם יש לבחור מנה, רשאי לבחור מי שהמצווה קבעו לכך בצוואתו יש לציין לבוחר את הנכסים שמתוכם יש לבחור מנה, שכן חלוקת כל העזבון למי שנבחר תביא להפרת איסור של קביעת החלק היחסי מתוך העזבון

 

מן המתואר לעיל עולה, כי מסירת הזכות לצוות חלקים מן העזבון כולו, לתוך קבוצה מוגדרת של יורשים אפשריים, מחייבת גם ציון והגדרה של הנכסים, שמתוכם יוכל הבוחר לקבוע את היקף הזכיה, שאם לא כן, חלוקת כלל העזבון תביא להפרת האיסור שבחוק. אותו איסור קובע כאמור בלשון הסעיף, כי הבוחר אינו רשאי לקבוע חלקם היחסי של כלל היורשים בכלל העזבון. נראה, כי השימוש בתיבה "או" בחלק השני שבסעיף אינה מתייחסת לאפשרות חלופית לבחירה בין אנשים מסוימים לנכסים מסוימים אלא חופפת להוראת החלק הראשון שבסעיף. זאת ניתן ללמוד מכך שהפסיקה כבר קבעה שקיימת חובה לציין אנשים שמתוכם יבחרו הזוכים, כך שהמחוקק לא התכוון לאפשר למצווה ליתן לבוחר את הזכות לחלק מהעיזבון למי שיחפוץ בנפשו, אם ציין נכסים כמפורט בחלק השני. בחירתו של אדם כבוחר לחלוקת הרכוש אינה יכולה, לדעתנו, לאיין את ההוראה המחייבת הגדר הנכסים שמתוכם יחולק לזוכים הנבחרים. בפרשת פ' דן בית המשפט בעניינה של הוראת צוואה הקובעת, כי היורש הבוחר ימסור לפי בחירתו חלק מן העזבון לשני נכדיה של המנוחה. נטען, כי הוראת הצוואה דנן אינה מותרת לפי סעיף 29 לחוק הירושה, שכן, הבוחר אינו מתבקש לבחור מתוך קבוצה את יורשי המנוחה, שהרי היא כבר קבעה במפורש את זהותם. במצב עניינים זה, שבו המנוחה נמנעה מלקבוע את הנכסים שמתוכם יבחר הבוחר ליתן ליורשים, חל האיסור שברישא לסעיף 29 לחוק, מסגרתו הבוחר אינו רשאי לקבוע את החלק היחסי שינתן לנכדים מתוך העזבון. במועד עריכת הספר טרם ניתנה נפסק הדין ביחס לטענה זו[vi].

 

 

[i] ע"א 5056/94 היועמ"ש לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88;

[ii] ת"ע 942-07-09 פלוני נ' האפוטרופוס הכללי חיפה, פורסם במאגרי המידע;

[iii] ע"א 433/88 ישפה נ' בן דב, פ"ד מב(4) 601;

[iv] ת"ע 100570/03 י.מ נ' נ.מ ואח', פורסם במאגרי המידע;

[v] ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד מה(2) 81,87;

[vi] תמ"ש 54857-02-14 פ' ואח' נ' פ', טרם פורסם;

לעמוד יורש במקום יורש