הסדר "יורש אחר יורש" מורה כי המוריש מצווה רכושו ליורש א' וקובע, כי במותו של יורש א' יירש את העיזבון יורש ב'. עד להגעת העיזבון לידיו של יורש ב' קיימת תקופת ביניים, בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש, והוא רשאי לעשות בו כבשלו ולכן, יורש ב' יירש רק את שהותיר יורש א'.

ברם, על יורש א' מוטלת מגבלה מיוחדת – הוא אינו רשאי לגרוע מחלקו של יורש ב' ע"י עריכת צוואה. לפיכך, בהסדר "יורש אחר יורש" רשאי יורש א' לעשות כרצונו ברכוש שיירש, ואף להעבירו לאחר, ובלבד – שלא יצווה אותו בצוואה משלו. לכן נפסק בהלכת רזניק "יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר … אכן, יורש ראשון יודע שהמצווה ביקש כי הנכסים יגיעו, כעיקרון, לידיו של יורש שני, אך ידיעה זו – כשהיא לעצמה – אין בה כדי להטיל מגבלה משפטית על כוחו לעשות במה שקיבל שלו: יכול ורשאי הוא לכלות את נכסי העיזבון – כולם או חלקם – ומבחינה משפטית גרידא עושה הוא על דרך זה כדין"[i]

כאן המקום להדגיש, כי המשפט אינו מתערב בנקודה זו באספקט המוסרי של מעשי היורש הראשון, אף שנדמה כי מהלך של שימוש בנכסי העיזבון בשעה שידוע לנהנה כי המצווה ביקש להוריש גם לאחר, הינו מהלך בלתי מוסרי לכאורה. עדיין, לו פעל היורש הראשון לגריעת חלקו של היורש השני שלא באמצעות צוואה, הרי שפעל על פי דין.

לקבלת ייעוץ משפטי בנושא זה, הנכם מוזמנים ליצור קשר עם משרד דר' רן מובשוביץ ושות לקבלת סיוע בנושא.

השוני בין יורש במקום יורש ויורש אחר יורש

בית המשפט איבחן את השוני בין ההסדרים פעמים רבות. הגדרת בית המשפט להבדל בין ההסדרים בפרשת זמיר[ii] קובעת:

"עיון בשני ההסדרים מראה כי ההבדל ביניהם הוא גדול. בהסדר של "יורש אחר יורש" הקבוע בסעיף 42 לחוק המוריש מורה כי במותו יירש אותו יורש א', וכן מורה המוריש כי לאחר מותו של יורש א' יירש את העיזבון יורש ב'. עד להגעת הרכוש ליורש ב' ישנה, בלשונו של הנשיא ברק בענין מלמד "תקופת ביניים" בה יורש א' הוא הבעלים של הרכוש".

"יורש א' בתקופה זו רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו (סעיף 42 (ב) ). יורש ב' יירש רק מה ששייך ליורש א' (שם), ואולם על יורש א' מוטלת מגבלה: הוא רשאי אמנם לנהוג ברכוש כמנהג בעלים אך לא רשאי הוא לגרוע מחלק של יורש ב' על ידי צוואה משלו… שונה ההסדר של "יורש במקום יורש" הקבוע בסעיף 41 לחוק לפיו המוריש מורה כי רכושו יעבור ליורש א', אך אילו יורש א' לא יירש את המוריש… יבוא בנעליו יורש ב'".

"ייעודו של הסדר זה הוא להסדיר מקרה בו המוריש צופה האפשרות מצב בו מי שנקבע כיורשו, לא יוכל לרשת אותו. המוריש קובע חליפין ליורש הראשון אותו קבע. אין בהסדר זה "תקופת ביניים" כמו בהסדר הקודם. היה ויורש א' יירש את הרכוש, הרי שההסדר מוצה, תם ונשלם. יורש א' יכול להעביר את הרכוש הלאה בחייו ולהוריש אותו – בין בצוואה ובין על פי דין – למי שיחפוץ".

יורש אחר יורש וצוואה הדדית

יורש אחר יורש. הכירו את המושג
יורש אחר יורש. הכירו את המושג

הדוגמא הקלאסית לקונפליקט שיוצר ההסדר שבכותרת מצויה בצוואה הדדית. תכופות עורכים בני זוג צוואה הדדית. במסגרת הוראות הצוואה קובע מי מבני הזוג, נאמר הבעל לצורך הדוגמא, כי ככל שילך לבית עולמו בטרם אשתו, תזכה היא בכלל רכושו, ואולם, לאחר פטירתה, יזכה אחיינו ברכושו שנותר. מיד לאחר שנפטר הבעל ואשתו מקבלת את רכושו, היא עורכת צוואה חדשה, ומצווה את רכושו של הבעל לאחר.

בית המשפט קובע כי פעולה זו, המהווה נישול של אחיינו של הבעל מהרכוש בו זכה על פי הוראות הבעל המנוח, אינה תקפה ודינה ביטול מכיון שהיא נוגדת את ההסדר הנ"ל. זאת, מכיון שההסדר קובע כי האחיין יירש את העיזבון שיוותר לאחר פטירת בני הזוג.

מבחינת סיכוי הטענה המשפטית בהתנגדות, מומלץ להתעמק בהבנת אופי ההסדר, שכן זו עשויה לסייע בניסוח עילת תקיפה מתאימה. כך, לו היה מצווה הבעל, כי אשתו תקבל את רכושו, ורק אם תלך לעולמה לפניו, יזכה אחיינו, הרי שהייתה רשאית לעשות כרצונה ברכוש, לרבות לצוותו לאחר, כפי שמאפשר הסדר "יורש במקום יורש". לפיכך, נדרשת התייחסות דקדקנית להוראת הצוואה המדוברת ופרשנותה המילולית. דרך מהירה לחידוד ההבדל בין ההסדרים היא בזיהוי של תקופת ביניים בו יעשה שימוש ברכוש יורש א'. קיומה של תקופת ביניים שכזו תביא למסקנה שמדובר בהסדר של יורש אחר יורש במקרה שלעיל.

הגבלה על מספר היורשים החליפיים

מכיון שהמשפט הישראלי מגביל בסעיף 42 לחוק הירושה את האפשרות לצוות ליותר משניים, הרי שניתן לצוות פעם אחת ובזה תם מיצוי הזכות. מכאן, שהמצווה אינו רשאי לקבוע להוריש ליורש אחר יורש אחר יורש.

ברם, הדין מאפשר למצווה לגרום למצב שבו הקרן שהוקמה בהוראתו, תחלק כספים ורכוש בהמשכיות עד אין סוף, והכל בכפוף להוראותיו והעקרונות שקבע בצוואתו. שינויים בהוראת הצוואה לקרן מחייבים אישור בית המשפט, וזו תינתן רק בתנאי שהשינוי המבוקש תואם את רצונו וכוונתו של המוריש. לפיכך, אם קבע המצווה שהזוכה בעיזבון היא קרן (הקדש) שמטרתה חלוקת רכושו לנהנים עד קץ כל הימים, הרי שהוראה זו כשרה. זוהי למעשה יצירת סוג של נאמנות (פרטית) אשר הוכרה במשפט הישראלי ונקבע בפרשת אינזל כי אין מניעה להורות כך בצוואה[iii].

לפיכך, אין בהוראה כזו משום עילה לתקיפתה של צוואה. הדרך להקמת ההקדש בצוואה גמישה שכן על פי הוראות חוק הנאמנות, ניתן לייצור נאמנות גם באופן משתמע, ועל כן, אפילו לשונה של הצוואה אינה קובעת מפורשות הוראה להקמת הקדש, אלא שניתן להבין ממנה באופן ברור, כי זו היתה כוונתו של המוריש, הרי שדי יהא בכך, בדרך כלל, בכדי לשכנע את בית המשפט, כי יש להקים הקדש כאמור. מבחן רצונו של המצווה להקמת הקדש יתבסס על ניתוח לשונה של הצוואה וקיומם של תנאים בתוכנה, המלמדים על הצורך בהקמת הקדש לצורך מימושם.

[i] ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749

[ii] בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, פורסם במאגרי המידע

[iii] ע"א  9/74 רחל אינזל, ואח' נ' דורה קוגלמס ואח', פ"מ כט(1) 663

קראו עוד: צוואה בכתב יד
קראו עוד: צוואה בעל פה

לקבלת ייעוץ משפטי בנושא בו עוסק המאמר או נושאים אחרים בתחום צוואות וירושות, צרו קשר בטלפון או השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם