תיקון טעות בצוואה

סעיפים 30 ו-30(ב') לחוק הירושה מאפשרים להגיש תביעה לתיקון טעות בצוואה. תביעה זו מחייבת את המבקש להוכיח את קיומה של הטעות והקשר הסיבתי שבינה לבין ההוראה השגויה שבצוואה. כמו כן יש להוכיח מה היה רצונו של המצווה לולא קיום הטעות. בהעדר קיום תנאים אלו תיכשל הבקשה לתיקון צוואה מחמת הטעות.

 

טעות מול טעות סופר

טעות בצוואה יכולה להיות טעותו של המצווה בתפיסתו את המציאות או את העובדות וטעות סופר היא זו, אשר במסגרתה לא השכיל המנוח לבטא את כוונתו המקורית נוכח שגגה טכנית בלשון הצוואה. לפיו החוק, הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה. בהקשר לטעות סופר קובע סעיף 32 לחוק הירושה, כי ככל שנפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א' לחוק הירושה.

 

התנאים לתיקון טעות בצוואה

משפטית, קיימים שני תנאים לתיקון טעות בצוואה: יש לשכנע את בית המשפט כי (1) קיימת טעות (2) הכתוב בצוואה אינו משקף את רצונו של המנוח בצוואתו. תיקון צוואה מכח דיני הטעות מחייב למעשה את שכנועו של בית המשפט כי פרשנותו של מבקש התיקון את השגגה שנפלה נופלת בגדר הסביר. אף אם שוכנע בית המשפט כי קיימת טעות, יש להוכיח מה היה המנוח מצווה בצוואתו לולא הטעות, וזאת בתוך הפניה לנסיבות עריכת הצוואה ולנסיבות החיצוניות של חיי המנוח, אישיותו, רצונותיו, דעותיו וערכיו. במילים אחרות, הדרך לתיקון הצוואה מחייבת זיהוי של כוונה אשר לא בוטאה באופן נכון על ידי המצווה בצוואתו, וכך נפסק בפרשת שפניר:

 "ויתכן כי המילים שבהן השתמש המצווה במקום אחד ואשר נראות לא ברורות או סותרות מקבלות את משמעותן הנכונה כאשר בוחנים יתר ההוראות וכיצד הן משתלבות עם הכוונה הכללית. ואם אמנם עולה הכוונה באורח ברור וחד-משמעי, אלא היא לא בוטאה בצורה נכונה, כי אז אין לחשוש ממתן הפירוש על פי הכוונה, תוך העדפתה על המילים שהשתמשו בהן"[i]

מבחינת סיכויי הטענה, יש להתייחס לכך שבית המשפט דורש הוכחה ברורה ומדויקת בדבר רצונו הריאלי והאמיתי של המנוח לעשייה ברכושו. טענה המעלה כוונה משוערת של המנוח לגבי גורל הרכוש לא מספקת את בית המשפט. הפסיקה קבעה בפרשת גרינברג ואחרות כי יש צורך בעוגן שילמד על כוונה שונה של המנוח:

"אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר – ולא אמר – אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו' עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה"[ii].

דרך אחת להביא לשכנועו של בית המשפט בעצם קיומה של טעות תהא באמצעות הוכחה כי הוראותיו של המנוח בצוואה מתבססות על מציאות בלתי קיימת או בלתי אפשרית. בכך יתקיים חלקו הראשון של המבחן לקיומה של טעות, מקום שיוכח הפער שבין המציאות האובייקטיבית לבין האופן שבו תפס אותה המצווה סובייקטיבית בשעתו.

 

האם בלבולו של פלוני הינו בגדר טעות 

נפסק בפרשת קרן לב"י, כי אין די בהוכחה בדבר בלבולו של פלוני, מחשבות השווא או תעתועי הזייתו. אמנם, זהו תנאי הכרחי אך לא בלעדי, שכן יש להוכיח כי אותן הזיות או מחשבות תעתועים הן שהוליכו לכתיבת הצוואה כפי שנכתבה. באותה פרשה ניתנה דעת מיעוט בידי השופט גולדברג אשר גרסה, כי עצם העובדה שרצונו של המצווה מעוות אינה שוללת את היות הרצון המעוות אמיתי. לדעתי, ניתן להשתמש בחידוד זה במקרה שבו המבקש להוכיח את אי כשרותו של המצווה טוען, כי ההוראות המעוותות והמוזרות של הצוואה מחייבות את פסילתה. כפי שטען הש' גולדברג, אין מקום להתבסס על הוראות מוזרות בצוואה, כדי לטעון שזו ההוכחה לכך שהמצווה לא היה כשיר. ככל שמישהו טוען לכך, עליו להוכיח את הזיקה שבין ההוראה המוזרה לאי הכשירות הנטענת. סיכוי התקיפה בטענת אי כשירות, תלויים במספר גורמים נוספים. נדרש להוכיח את אי הכשירות במועד עריכת הצוואה, וזהו המועד הקובע. בנוסף, בפרשות קרן ליב"י ורובינשטיין נקבע כי אין די להוכיח, כי המצווה סבל מהזיות, אלא יש להוסיף ולהראות, כי הזיות אלו הביאו לשינוי הוראות הצוואה, במנוגד לרצונו של המצווה [iii]: בכך נוצרה דרישה לביסוס זיקה שבין הצוואה לבין המצב הנפשי הנטען.

 "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני "הבין את טיבה" של הצוואה שעה שעשה אותה" [iv]

 

[i] ע"א 530/79 שפניר נ' דנציגר, פ"ד לה (3) 163)

[ii] ע"א 102/80 פרויטנבוים ואח' נ' מגן דוד אדום בישראל ואח', פ"ד לו(4) 739, 751. ראו גם ע"א 7210/96 עזבון המנוח גרינברג נ' גצל, פ"ד נב(4) 49)

[iii] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994)

[iv] ע"א 3411/92 אברהם רובינשטיין ואח' נ' לאה ברזבסקי תק-על 95(2), 443

לעמוד צוואה לא חוקית וכו'