ככל שהמנוח הותיר הוראות מדויקות בצוואתו, בדבר אופן חלוקת העיזבון, יש למלאן בדייקנות, ואולם לעיתים לא מתייחסת הצוואה לאופן שבו תקוים החלוקה ואינה צופה את כלל התסריטים האפשריים. חוק הירושה קובע הוראות כלליות הבאות להשלים את החסר ביחס לחלוקת העיזבון במקרים מעין אלו.

יורשים שלא נקבעו חלקיהם

סעיף 48 לחוק הירושה קובע, כי אם ציווה המצווה לאחדים ולא קבע את חלקיהם, יחלקו בשווה. לפיכך, במידה והורה המנוח בצוואתו, כי דירתו תוענק לשלושת ילדיו, יקבל כל אחד מן הילדים שליש מן הזכויות בדירה.

יורש שמת לפני המוריש

בשנת 1985 נחקק תיקון מס' 7 לחוק הירושה אשר קובע בסעיף 49 לחוק כי "זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת.". תנאי זה קובע כי חליפי יורש שקבע המנוח הם צאצאיו, ואולם היה ואין צאצאים במועד הפטירה, זכייתו של הזוכה מתבטלת, והרכוש יחולק בהתאם להוראות ירושה על פי דין. 

יורש פסול ויורש שהסתלק 

תיקון מס' 7 מתייחס גם למצב של הורשה למי שאינו זכאי לרשת – היורש הפסול ומי שויתר על ירושתו בדיעבד  – יורש שהסתלק. ראוי לציין את ההבדל בין השניים: היורש הפסול נפסל מלזכות בחלקו בירושה בניגוד לרצונו, ואילו היורש שהסתלק ירש את חלקו על פי הוראות המנוח, אך הסתלק מן הירושה מרצונו. סעיף 50 לחוק קובע כי "זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, שלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.". ההוראה דנן מחדדת את ההבדל בין הסתלקות לטובת בן זוג, ילד או אח של המוריש (המצווה), שאז הוראת הצוואה נותרת על כנה, לבין הסתלקות לטובת אחר, שאז הוראת הצוואה כולה מתבטלת. נראה כי הרציונל להוראה מצוי בכך שהמחוקק מייחס חזקה לפיה המצווה היה רוצה בכך שקרובי משפחתו המנויים יקבלו מרכושו מן המסתלק, ולפיכך אין לבטל הוראת צוואה שכזו. 

מנה של נכס מסויים

סעיף 51(א) לחוק הירושה קובע כי אם ציווה המצווה נכס מסויים, יזכה בו הזוכה כמות שהיה הנכס במות המצווה. המחוקק מוסיף ומבהיר למה כוונתו בסעיף 51(ב) לחוק שם נקבע כי "אין הזוכה זכאי לדרוש מן היורשים האחרים סילוקו של שעבוד ששועבד בו הנכס על ידי המצווה.". המחוקק מחדד את ההבדל בין "נכס" לבין חלק יחסי בעיזבון, שכן ירושת נכס מכילה בתוכה את כלל הזכויות והחובות הנלוות לאותו נכס, ואין היורשים האחרים שאינם זוכים בנכס, חייבים בתשלום חובותיו של הנכס.

המחוקק מוסיף וקובע בסעיף 51 (ג) כי "אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו.". מכאן, עולה, כי אף אם ירש אדם דירה, ואותה דירה נמכרה על ידי המנוח בימי חייו, הרי שהיורש לא יהיה זכאי לחלק מן העיזבון בשווי אותה דירה, ואף לא לפיצוי מצד אלו שירשו נכסים ו/או כספים אחרים מן העיזבון. ההנחה היא, כי לו רצה המנוח לשנות מהוראות צוואתו ולהתאימה למצב הרכושי החדש, היה עושה כן.

סעיף 51(ד) לחוק הירושה קובע כי "פירות הנכס ויציאותיו עד מות המצוה הם לחשבון העזבון, מאז ואילך הם לחשבונו של הזוכה, זולת אם זכה בנכס במועד מאוחר יותר. הוראה זו אינה אלא ביטוי לבעלותו וקניינו של המנוח על רכושו על למועד פטירתו. כל שמניב הנכס הנקוב בצוואה שייך לו, עד לרגע פטירתו, והינו חלק מהעיזבון, ואולם לאחר מועד זה, שייכים פירות הנכס ליורש הנכס. יש בהוראה זו כדי ללמד על ההפרדה שעורך החוק בין זכות הירושה, הנולדת בעת פטירתו של אדם, לבין צו ירושה או צו לקיום צוואה, שהינו מסמך המעניק תוקף משפטי לזכות הירושה, והניתן במועד מאוחר יותר. כאמור, אין בתקופת הזמן שחולפת בין הפטירה למתן צו הירושה  כדי לאיין את זכות היורש לקבלת פירות הנכס. 

מנה של נכס בלתי מסוים

סעיף 52 לחוק קובע כי אם  ציווה המצווה נכס בלתי מסוים, זכאי הזוכה לנכס מסוג בינוני. הוראה זו דומה באופייה להוראות חוק החוזים, אשר מציינות כי הסכם יקוים בבינוניות אם לא צוין בו אחרת (סעיף 45 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

לעמוד עיזבון