הוראות המחייבות את היורש

סעיף 45 לחוק הירושה קובע, כי למרות שהיורש הראשון הוא בעלים ברכוש שירש, עדיין יכול ורשאי המוריש לכלול בצוואה הוראה המצווה את היורש לעשות דברים או להימנע מעשייתם[i]. בית המשפט מנה שלושה מצבים אפשריים להגבלת כוחו של היורש הראשון לעשות בנכס כבשלו בפרשת שחם:

 "שלושה מצבים מעמידים עצמם לפנינו: הראשון הוא, שמוריש קובע מפורשות ובלשון ברורה הגבלות על כוחו של יורש ראשון לנהוג בנכסי הירושה מנהג בעלים; השני הוא, שמוריש אינו קובע כך מפורשות ובלשון ברורה, אך ניתן להסיק כוונתו זו מכלל הוראות הצוואה ומחומר לגיטימי אחר לפירוש הצוואה… המצב השלישי הוא, שמוריש אינו קובע אלא הוראה של יורש אחר יורש על דרך הסתם … "[ii]

בפרשת סולמון נקבע, כי המצווה יכול להגביל את כוחו של יורש א' לעשות כרצונו ברכוש שקיבל גם על יסוד סעיף 53 לחוק הירושה[iii]. עיון בסעיף זה מלמד כי החוק קובע את זכות המוריש להתנות את הירושה והשימוש בעיזבון בתנאים. הסעיף מוסיף וקובע זכות התערבות בשימוש ברכוש למדינה ולבא כוחה, אם יש בכך עניין ציבורי, ואף לאדם פרטי שיש לו עניין בשימוש ברכוש. לכן, אם קבע המוריש שיורש א' אינו יכול להשתמש בעיזבון לצורך מימון נסיעה לחו"ל, הרי שאיסור זה תקף, ויורש ב' עשוי להגיש בקשה לצו מניעה לצורך סיכול כוונתו של יורש א'. היועץ המשפטי לממשלה עשוי לפנות לבית המשפט בבקשה להורות ליורש למלא את הוראות הצוואה, ולהקים הקדש למטרה ציבורית, אם כך ציווה המנוח.

לכאורה, אמנם יש בהוראת סעיף 53 לחוק הירושה משום פגיעה בקניינו של יורש, אך מאידך, הקניין מותנה בהוראת המצווה, ותנאי זה מהווה סייג שאין לעקוף אותו. מנגד, אם לא קיימת הוראה כזו ואין אינדיקציה מפורשת לכוונת המוריש לשימוש מסוים ברכוש, היורש יכול לעשות כאוות נפשו ברכוש, ובלבד שלא יצווה אותו לאחר בצוואתו. כאמור, מצב זה עשוי להעלות בעיות מוסריות קשות, באשר קיימת זכות ליורש א' ל-"בזבז" את ירושתו של יורש ב', מי שזכאי לקבל את העיזבון  מאוחר יותר. סעיף 53 לחוק הירושה קובע כי הוראות סעיפים 41-52 (פרט לסעיף 42(ד)) לא יחולו אם מופיעה בצוואה הוראה אחרת, ובכך מאפשר להגיש טענה מעניינת במיוחד כנגד מימוש מלא של הוראות הסיפא לסעיף 42 לחוק, אשר מאפשר ליורש הראשון "לעשות במה שקיבל כבשלו". אם המצווה קבע בצוואתו תנאי כי היורש רשאי לעשות בעיזבון רק לצרכיו ולמילוי מחסורו, הרי שהיורש השני רשאי להגיש לבית המשפט בקשה כנגד היורש הראשון, במטרה להגן על העיזבון מפני מהלכי העברת העיזבון לידי אחר או מכירתו. בקשה שכזו עשויה לכלול מינוי מנהל עיזבון אשר יפקח על נכסי ההורשה וידאג כי השימוש בהם יערך לפי הוראות הצוואה. סעד זו הינו למעשה צו מניעה לכל דבר ועניין, בבחינת הקדמת תרופה לחולי, באמצעות הגבלת היורש בשימוש בעיזבון.

 

אופיו של מבחן חיוב היורש

המבחן להגבלת היורש מצוי בבחינת תוכן הצוואה. ככל שלא קיימת הוראה המגבילה את זכות היורש לעשות או להימנע מלעשות דבר בזכייתו, הרי שלא חלה כל הגבלה עליו, כפי שנקבע בפרשת ד.א:

 "24. השאלה הטעונה הכרעה היא איפוא האם יש בצוואה הוראה המסייגת את זכותו של המבקש לעשות במה שקיבל כבתוך שלו" או הוראה המטילה עליו חיובים במובן סעיף 45 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, לפיהם עליו להימנע ממכירת הנכס…במקרה שלפניי, המנוחה רצתה להוריש את רכושה בראש וראשונה לבעלה, הוא המבקש. היא כתבה זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים בסעיף 4 לצוואה. האם ביקשה המנוחה להגביל את כוחו של המבקש לעשות בחייו בנכסים כרצונו? לא מצאתי לכך תימוכין לא בהוראות הצוואה ולא בנסיבות שאפפו את עריכתה, על פי התמונה שמצטיירת מן התצהירים. מלבד מילותיו המופרשות של סעיף 4, בסעיף 5 מוסיפה המנוחה וקובעת כי רכושה יעמוד לרשותו, לשימושו להנאתו של המבקש עד לפטירתו. לו רצתה המנוחה להגביל את הרשות, השימוש או ההנאה של המבקש מהרכוש, מה היה טבעי יותר מלכלול את ההגבלה בסעיף 5 לצוואה? והנה, אין בצוואה כל חיוב או הגבלה המופנים כלפי המבקש, לא בסעיף 5 ולא באף אחת מההוראות האחרות בצוואה"[iv]

[i] סעיף 45 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965

[ii] ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330

[iii] סעיף 53 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון פ"ד נג(5) 703)

[iv] ת"ע 1491/07 ד.א נ' מ.ק ואח', בימה"ש לענייני משפחה בבאר שבע

לעמוד יורש על תנאי