התנאים לקיום השפעה בלתי הוגנת

ארבעת התנאים[i] לקביעת קיומה של השפעה בלתי הוגנת הם: מצווה הנתון להשפעה; נהנה שהיתה לו האפשרות להפעיל השפעה בלתי הוגנת; נהנה שהיו לו האמצעים להפעיל השפעה בלתי הוגנת; הצוואה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. תנאים אלו נסקרו בפסיקה עניפה, כגון בפרשת גודמן[ii]. לאחר שהתובע עמד בנטל להראות כי ארבעת התנאים מתקיימים, עליו להוסיף ולהוכיח כי אחד או יותר ממרכיבי ההשפעה הבלתי הוגנת פגעו בגמירות דעתו של המצווה, והדבר התבטא בצוואה.

בפרשת הררי נקבע, כי סיכויי ההתנגדות לקיום צוואה על בסיס עילת השפעה בלתי הוגנת יגדלו אם המתנגד יוכיח שהוראת הצוואה לא נעשתה על יסוד החלטה עצמאית של המצווה[iii]. במרבית מקרי ההשפעה הבלתי הוגנת מופיעים אלמנטים של יצירת בידוד, עידוד תלות במשפיע ויצירת תחושה של חוסר אונים ופחד, כאשר בה בעת – המושפע אינו מודע למצב בפועל, וסבור כי המשפיע הבלתי הוגן פועל למענו ולטובתו. בעת הצגת העובדות יש להתייחס לעובדה כי ההשפעה הבלתי הוגנת קודמת למועד עריכת הצוואה, אך ניתן ללמוד עליה גם מהנסיבות שהוכחו לאחר עריכתה.

 

מי הוא המשפיע הבלתי הוגן

המשפיע הבלתי הוגן יכול להיות הנהנה בצוואה או מי מטעמו. מכר של המצווה אשר משפיע עליו מבלי שנולדה לו טובת הנאה ישירה או עקיפה מתוכן הצוואה אינו יכול להשפיע באופן בלתי הוגן על המצווה, בהתייחס להוראות חוק הירושה. כלומר, מרכיב יסוד בטענת ההשפעה הבלתי הוגנת מחייב הוכחת זיקה בין אי ההוגנות שבהשפעה לתוצאה המניבה טובת הנאה למשפיע. ברם, בפסיקה בפרשת כולל בית יהודה, נקבע כי אי ההגינות שבהשפעה נלמדת מנסיבות הפעלתה ולא מהמטרה שלשמה לכאורה הופעלה[iv]. לדעתי, בנסיבות אלו, עדיין יש צורך להוכיח לבית המשפט כי ההשפעה הבלתי הוגנת הביאה לטובת הנאה למשפיע או למי שהוא חפץ ביקרו, והעיקר שתהיה זיקה, אפילו רחוקה, לאי ההוגנות שבהשפעה. אופיה של אי ההוגנות חמקמק וניתן להשוותו לעירפול שבמשמעות המונח תקנת הציבור, בו דנו לעיל. בית המשפט קבע בפרשת מרום, כי בהשפעה חייב להיות מרכיב של אי הגינות על יסוד הערכים  של החברה הישראלית. ההשפעה הבלתי הוגנת אינה השפעה שגרתית ואינה מעשה של יום-יום[v]. עדיין, יש בכך כדי להעלות ספק בערכים שעל פיהם תבחן אי ההוגנות. שופט אחד עשוי לסבור, כי מעשיו של יורש פוטנציאלי הינם בגדר השפעה שגרתית תמת לב, ואחר יסבור שיש בהם אלמנט זדוני.

 

הוכחת אי הוגנות בהשפעה

קיימות לפחות שתי דרכים להוכיח אי הוגנות בהשפעה. הראשונה, להצביע על חשש לניגודי עניינים בין מהלכיו של המשפיע לבין מעמדו בחיי המצווה. לדוגמא, אפוטרופוס אשר מבקש לשכנע את המצווה להוריש לו בצוואתו, פועל בניגוד עניינים קלאסי, משעה שהמצווה תלוי באפוטרופוס וברצונו הטוב, ולפיכך אינו מורה מרצונו החופשי בצוואה, אלא מתוך סוג של כפיה. הדרך השניה מתייחסת לחובה לבחון את מצבו הנפשי, הפיזי והמנטלי של המצווה ותלותו בזולת. יישום האפשרות השנייה מלמד על סגירת מעגל השכנוע, משעה שמצווה אשר תלוי באפוטרופוס לדוגמא, הוא אינו יכול לצוות לו מרצונו החופשי, ולפיכך נולדת זיקה שבין ההשפעה לתוצאה הבלתי הוגנת הנחזית בצוואה נשוא הדיון. מכאן עולה שוב החובה היסודית הנדרשת בדין, להוכיח קשר סיבתי בין ההשפעה הבלתי הוגנת לבין הוראת הצוואה המותקפת. כך לדוגמא, אין כל משמעות להשפעה בלתי הוגנת שלא מצאה את ביטויה בהענקת רכוש למשפיע או לקרובו או בשלילת רכוש ממי שהמשפיע ביקש להרע לו. לפיכך, הוכחת השפעה בלתי הוגנת שלא מצאה ביטויה בלשון הצוואה, אינה משנה את תוקפה של הצוואה שכן נקבע בפרשת מרום כי על המערער מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין נסיבות עשיית הצוואה: אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה ותרמית[v][iv].

 

הפסקת ההשפעה הבלתי הוגנת

עם זאת, ככל שיוכח, כי ההשפעה הבלתי הוגנת חדלה מלפעול על המצווה או שנודע לו עליה, והמצווה לא שינה את צוואתו בתוך שנה ממועד הידיעה על ההשפעה הבלתי הוגנת, הרי שהצוואה תהא תקפה[viii]. אמנם, מצב זה נדיר, מכיון שבדרך כלל ההשפעה הבלתי הוגנת מופעלת על המוריש עד ליום מותו, על ידי מי שמבקש להנות מפירותיה, אך עדיין עשוי להתקיים.

 

עצמאות המצווה במועד עריכת הצוואה

בפרשת שוורץ קבע בית המשפט כי יש לבחון את שאלת עצמאותו של המצווה במועד עריכת הצוואה, תוך שימת דגש על מצבו במועד עריכת הצוואה[ix]. זהו יישום של כלל חשוב ביותר המיושם בכל סכסוכי הירושה. המועד הקובע לבדיקת הטענות הוא המועד שבו נערכה הצוואה. מכאן יודגש, כי תלות מוחלטת של המצווה ביורש (נהנה) אינה מצביעה כשלעצמה על אי הוגנות בהשפעה, אך עצם קיומה עשוי להצביע על העובדה שנרקמה מערכת יחסים בין המצווה לנהנה, אשר בעטייה איבד המצווה את רצונו החופשי כאשר רשם את הצוואה[x]. על עוצמת התלות הנדרשת להוכחה נאמר בעבר בפרשת אירנשטיין כי מדובר בקיומה של תלות של אדם אחד בזולתו שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החפשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו ובין הזולת[xi]. בית המשפט קבע בפרשת מרום כי יש לבחון, מהי עצמאותו של המצווה ביחס לתלותו בנהנה, מהו הסיוע שנזקק לו, נוכח אובדן עצמאותו, מהם קשריו עם אחרים ועד כמה הינו מבודד ומהן נסיבות עריכת הצוואה[xii].

 

עוצמת תלותו של המצווה ומשמעותה

עוצמת תלותו של המוריש בנהנה תתחזק אם יוכח שהמצווה היה במועד עריכת הצוואה במצב נפשי וגופני גרוע. לפיכך, נקבע במקרה גודמן, כי כדי להוכיח את עוצמת התלות, אין די בתיאור מעשיו של המשפיע, אלא יש להוסיף ולתאר את מצבו של המושפע:

"כעולה מן הפסיקה, קיימים מקרים בהם שאלת התלות של המנוח בנהנה היא חזות הכל תלוי במידת התלות, וישנם מקרים בהם חולשתו של המנוח והיותו נתון להשפעה בקלות מהווים אלמנט מכריע…יש ומצב גופני ונפשי של חולשה בצירוף לתלות, עשו זאת. נראה לי כי לא ניתן ואף לא רצוי לקבוע רשימה סגורה של מבחנים לקביעת קיומה או העדרה של השפעה בלתי הוגנת"[xiii]

טיבה של תלות עוצמתית זו יבחן באמצעות האלמנטים המפורטים בהלכת בלאו, שם נקבע כי לשם קביעת קיומם של יחסי תלות מהסוג האמור, על בית המשפט לבחון באופן קפדני אם העובדות מצביעות לכאורה על רצון לגיטימי למול מי שהיטיב עם המצווה, או שמא הנסיבות מעוררות חשד בדבר היעדר רצון עצמאי בשל אותה תלות. המצב הפיזי, המנטלי והנפשי של המצווה, מידת ניתוקו מאנשים אחרים טיב קשריו עם אחרים- כל אלה נסיבות היכולות ללמד לכאורה על השתעבדות רצונו לאדם שהוא תלוי בו[xiv]. לפיכך, בית המשפט ישקול מחד את עצמאות המצווה ומאידך את תלותו בנהנה. ככל שמשקלה של התלות בנהנה גדול יותר, על חשבון עצמאות המצווה, כך ייטה לגבור החשד, כי הנהנה זכה ברכוש שלא על יסוד רצון עצמאי של המנוח.

 

מטפל, אפוטרופוס ואפוטרופוס למעשה כמשפיע בלתי הוגן

היה ואפוטרופוס זכה בעיזבון המנוח כתוצאה מתלותו בו, הרי שככל שהמצווה השתחרר מכבלי האפוטרופסות ולא שינה את ההוראה בצוואה המזכה את האפוטרופוס במשך שנה, הרי שהאחרון יזכה ברכוש. ברם, היה והאפוטרופוס זכה מלכתחילה בזכות הירושה שלא כדין, משעה שניצל את מעמדו,  עדיין ניתן יהא לתקוף את זכותו לרשת את היורש, אך לא מכוחה של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת, אלא מכח דיני האפוטרופסות, הנאמנות והשליחות. ראוי להדגיש כי  אופן מינוי האפוטרופוס אינו משנה לעניין בחינת ההשפעה הבלתי הוגנת. קיימים מקרים רבים שבהם האפוטרופוס כלל אינו ממונה על ידי בית המשפט, אלא משמש בתפקידו מכח הקשר המשפחתי למצווה. זהו אפוטרופוס למעשה על פי הוראת סעיף 67 לחוק הכשירות המשפטית והאפוטרופוסות, ומוכלות עליו חובות זהות לאפוטרופוס במינוי בית המשפט. משמעות הדבר היא, כי אדם אשר מטפל במצווה בקרבה יתרה וכבמעשה שגרה, עשוי להתמודד עם טענה, מסגרתה נטען כי המוריש העניק לו מרכושו, בין אם בחייו ובין אם לאחר מותו באמצעות צוואה, בשל יסוד התלות בטיפול בו. זו טענה סבוכה, אשר תלויה בסולם הערכים של השופט היושב בדין. לפחות במקרה אחד, לא קיבל בית המשפט טענה בעניין זה, וסבר שמותר למצווה לגמול למי שמיטיב עימו, על אף שנוכח, כי המצווה היה מבודד, וכי הנהנה לקח סכומי עתק מהמצווה בימי חייו, ועשה כרצונו ברכושו. זאת, אף בשל הימצאותו של הנהנה בעמדה השולטת על כספי המוריש, והראיה כי עשה שימוש בעמדתו זו, ואף ניסה להסתירה. בנסיבות שכאלו, עשויה לקום ראשית עילה לערעור הוראות הצוואה בשל פגיעה ברצונו החופשי של המוריש.

בית המשפט בישראל אינו סבור, כי יש רע בניסיון תמים לשכנע את המצווה לצוות רכושו למשכנע או אפילו בניסיון להשפיע עליו לשנות את הוראות צוואתו, כל עוד ניסיון זה אינו כרוך בהפעלת לחץ, איומים, תכסיסנות, תחבולה, תרמית או הטעיה. אין רע בעובדה שאדם מטפל בבן משפחתו במסירות אין קץ, מבקר אותו, משלם את כל הוצאותיו ומנהל את כספיו בתוך רישום קפדני. התנגדות המבוססת על טענת המנושלים כי תלותו של האדם במטפל הביאה לשינוי הוראות הצוואה תיכשל במקרה שכזה, מקום שאין בתלות מסוג זה, כשלעצמה, כל פגם. סוף כל סוף, מותר לאדם להכיר תודה למי שטיפל בו במסירות בערוב ימיו, גם באמצעות הורשה, וגם אם משמעות הדבר היא, כי אחרים ינושלו מרכוש לו ציפו, ועליו אף יתכן שהסתמכו בטעות. השגגה שבהסתמכות המנושל על הציפיה לקבל מרכוש המנוח היא מקור להגשת התנגדויות רבות, אך כפי שכבר הודגש לעיל, אין ליורש פוטנציאלי כל זכות מוקנית ברכושו של המנוח, ואין להסתמך על הציפיה לירושת עיזבונו בעת הגשת התנגדות.

 

[i] סעיף 30,31,27,28(א') לחוק הירושה, תשכ"ה-1965

[ii] ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת בית המדרש גבוה להוראות ודיינות פ"ד מ"ט(2) 441 ; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1) 31)

[iii] ע"א 433/77 הררי נ' הררי, לד (1) 776)

[iv] ע"א 750/90 כולל בית יהודה נ' גוטר, מה (1) 498

[v] ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום מט (1) 318)

[vi] דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 837 (1998)

[vii] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994), ע"א 1729/06  אברהם אדמסקי נ' יהושע אדמסקי

[viii] סעיף 31 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965

[ix] ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל פ"ד נד, 215

[x] ע"א 2500/93 שטיינר נ' מפעל ארגון עולי מרכז אירופה, כ (3) 338

[xi] ע"א 562/85 אירנשטיין נ' רז [4], בעמ' 422

[xii]  דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש, נב (2) 813)

[xiii] ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה פ"ד מט(2) 450

[xiv] ע"א 5500/94 צבי בלאו ואחר' נ' שרה פרידמן ואחר' פד(3) 384

לעמוד טעות בצוואה