המקור עדיף על הצילום

בעל דין חייב להביא להוכחת גירסתו את הראיה הטובה ביותר, ואי הבאתה משפיעה לשלילה על משקל גירסתו. כך, תמיד יועדף מסמך המקור על צילומו. את תוכנו של חוזה יש להוכיח באמצעות הצגת המקור לחוזה. תעתיק צילומי של החוזה אינו מספק, אלא אם היריב שתק וקיבל את הצילום כראיה.

לדוגמא, יהודה מציג בבית המשפט צוואה בכתב יד שערך אביו, אך לפתע מתברר כי מדובר בצילום. יהודה מודה שאין בידו את הצוואה במקורה ואף מתבלבל וטוען כי מעולם לא היתה צוואה מקורית. בית המשפט קובע כי בהעדר טעם מספק לאי הצגת הצוואה המקורית, הצילום אינו מתקבל כהוכחה מספקת לקיומה של צוואה.

 

חריג לדרישה להצגת המקור

אף על האמור לעיל, חל כרסום בדרישה להצגת המקור, כאשר לא ניתן להביאו. בתי המשפט מצאו להעדיף את הראיה המשנית בדמות צילום, בתוך מתן משקל מתאים, על פני פסילתה המוחלטת של הראיה. בע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(4) 169 קבע בימ"ש כי אין מקום לפסול כל ראיה משנית, אם מקורה של הסיבה לאי הצגת המקור ברשלנות חמורה שהביאה לאובדנו:

"המסכת המשפטית, שהתפתחה סביב כלל הראיה הטובה ביותר, ובעיקר התנאים המקילים העניקו קבילות גם לראיות בעלות מעמד משני, להבדיל מן הראיה המקורית הראשונית. אך נטען, כי הראיה המשנית צריכה להתבסס על עדותו של מי שמבקש להגיש אותה, היינו, התוכן שלה, כתעתיקו או כתחליפו של המקור, חייב להתאפשר על ידי עד, הנעזר בראיה המשנית לצורך עדותו או המתאר בעל-פה את תוכנה. התשובה הראשונית לטענה כאמור היא, כי הראיה המשנית יכולה לשמש מבחינת תוכנה כראיה עצמאית בזכות עצמה…"

בפרשת אונגר קבע בימ"ש את עדיפות המשקל על פני הקבילות של הראיה המשנית:

"כך אף לימדנו הנשיא שמגר בפרשת שניר, שכלל הראיה הטובה ביותר לא עוד יורנו הלכה ככלל של קבילות אלא ככלל של מהימנות ושל העדפת ראיות על פני ראיות אחרות. הנשיא שמגר ראה במגמה זו ביטוי לגישה הנוהגת בדיני ראיות ולפיה, '… כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן אפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני הראיות, לפיו עוברים מבחני הקבילות הפורמאליים אל עבר מבחני המהימנות …' [i]

 

[i] ע"א 6205/98 אונגר ואח' נ' עופר ואח', פ"ד נה(5) 71

 

לעמוד מסמך שבכתב ועדות שבעל פה בבירור התנגדות לצוואה