אין חובה לנמק הצוואה

המצווה אינו חייב לנמק את רצונו ואת החלטותיו והוא רשאי לכתוב בצוואתו כאוות נפשו שכן רצונו של אדם כבודו. בהעדר סיבה, אין זה תפקידו של בית המשפט להבין מה גרם לאדם להורות בצוואתו את רכושו לאדם זה או אחר. בית המשפט אינו מתעניין ב-"מעשיות" מטעמם של בעלי דין שמטרתם להבהיר מדוע טעה המוריש כאשר נתן לאחד ונישל את האחר, ובלבד שברור כי החלטת המוריש נעשתה ברצון חופשי ועצמאי בשעה שהיה כשיר בנפשו, ואין בה משום אי חוקיות, מוסריות או פגיעה בתקנת הציבור. יתרה מכך. העובדה שאדם טעה אינה מספיקה בכדי לפסול הוראת צוואה שכן יש צורך להוכיח מה רצה האדם להורות בצוואתו, ומה היה אומד דעתו, שאם לא יוכח כן – כלל לא ברור אם עסקינן בטעות בצוואה.

 

הודעה על שינוי הצוואה

ככלל, המצווה אינו חייב להודיע לאיש מן היורשים העתידים על כוונותיו לשנות הוראות בצוואה, לנשל יורשים ולזכות אחרים ברכושו, למעט במקרה של צוואה הדדית ומשותפת (שנערכה לאחר תיקון החוק בשנת 2005) או במקרים שבהם הצוואה נוגדת התחייבויות המופיעות בהסכם ממון. לפיכך, אין שחר לטענה המועלת בבתי המשפט (לעיתים קרובות) כי בהעדר הודעה ליורשים על נישולם מעיזבון המנוח, נפגמת צוואתו של המצווה. היורשים אינם זכאים למאום מרכוש המנוח בימי חייו, וכל מה שיקבלו, ככל שיצווה להם בצוואה, אינו שלהם והם אף אינם זכאים או יכולים להסתמך על ידיעתם בדבר היותם יורשים כאמור, עד לרגע פטירתו של המבקש. במילים אחרות, ליורשים אין אינטרס הסתמכות הראוי להגנה, עד לרגע שבו עבר הרכוש לחזקתם, בעקבות קיום הצוואה.

 

משמעות רצון היורשים לקיים צוואה מסוימת

ברוח הדברים שלעיל, אף אין כל משמעות לרצונם של היורשים להעדיף צוואה אחת על אחרת או לממש צוואה במנוגד להוראותיה, ובית המשפט אינו מתעניין ברצון היורשים, אלא רק בהוראות המנוח. לפיכך, אין מקום לתקיפת צוואה באמצעות טענות בדבר שיקולים אישיים של היורש מסוג "מגיע לי כי…" או "אני זקוק לכסף מפני…".

לעמוד פרשנות הצוואה