המנעות מהבאת מסמך או עדות או חפץ שיכול לתרום לבירור העובדות, מקימה חזקה לרעת בעל הדין שהיה צריך להביאה, ובלבד שהיתה לו אפשרות להביא אותה.בית המשפט קבע בפסיקות מרובות, כי

"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות יותר מכריעות ויותר קיצוניות נגד מי שנמנע מהצגתה"[i].

כלל זה אינו מוגבל רק להבאת מסמך כלשהו, אלא תקף גם ביחס להעדת מאן דהוא, אשר עשוי היה להטיל אור או לסייע בבירור האמת. המנעות מהעדתו של עד חיוני, פועלת לרעת מי שהיה אמור להעידו. בהתאם נפסק בפרשת שרון, כי פסיביות של בעל הדין בניהול ההליך והמנעותו מניסיונות להוכחת גירסתו מובילה לגיבוש ממצאים הפועלים נגדו [ii].

 

[i] ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמ' 760; ע"א 635/89 אנקונה נ' גוטמן, תק-על 90(3), 705; ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון, פ"ד מט (1) 450)

[ii] ע"א 548/78 שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760)

 

לעמוד הראיה הטובה ביותר בהתנגדות לצוואה