בלבולו של המצווה

נפסק בפרשת קרן לב"י, כי אין די בהוכחה בדבר בלבולו של פלוני, מחשבות השווא או תעתועי הזייתו. אמנם, זהו תנאי הכרחי אך לא בלעדי, שכן יש להוכיח כי אותן הזיות או מחשבות תעתועים הן שהוליכו לכתיבת הצוואה כפי שנכתבה[i]. באותה פרשה ניתנה דעת מיעוט בידי השופט גולדברג אשר גרסה, כי עצם העובדה שרצונו של המצווה מעוות אינה שוללת את היות הרצון המעוות אמיתי. הווה אומר, אם אדם הזה לחשוב שמצב מסויים הינו אמת לאמיתה, אין בכך כדי ללמד שטעה. להיפך – אמונתו הסוביקטיבית כי מצב העניינים עומד כפי שהוא תופס אותו, אינה בגדר טעות.

ניתן להשתמש בחידוד זה שלעיל במקרה שבו המבקש להוכיח את אי כשרותו של המצווה טוען, כי ההוראות המעוותות והמוזרות של הצוואה מחייבות את פסילתה. כפי שטען הש' גולדברג, אין מקום להתבסס על הוראות מוזרות בצוואה, כדי לטעון שזו ההוכחה לכך שהמצווה לא היה כשיר. ככל שמישהו טוען לכך, עליו להוכיח את הזיקה שבין ההוראה המוזרה לאי הכשירות הנטענת. סיכוי התקיפה בטענת אי כשירות, תלויים במספר גורמים נוספים. נדרש להוכיח את אי הכשירות במועד עריכת הצוואה, וזהו המועד הקובע. בנוסף, בפרשות קרן ליב"י ורובינשטיין נקבע כי אין די להוכיח, כי המצווה סבל מהזיות, אלא יש להוסיף ולהראות, כי הזיות אלו הביאו לשינוי הוראות הצוואה, במנוגד לרצונו של המצווה[i]: בכך נוצרה דרישה לביסוס זיקה שבין הצוואה לבין המצב הנפשי הנטען.

 "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהם נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה – ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה – הריהו רשאי וצריך לקבוע, כי פלוני "הבין את טיבה" של הצוואה שעה שעשה אותה"[ii]

 

 

[i] ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 738 (1994)

[ii] ע"א 3411/92 אברהם רובינשטיין ואח' נ' לאה ברזבסקי תק-על 95(2), 443

 

לעמוד נטל הוכחה מוגבר בהתנגדות לצוואה